תביעה להשבת הוצאות בניית שלד ביניין להרחבת דירות

בפני תובענה להשבת סך 57,017 ₪, בגין הוצאות שהוציאה התובעת, לגרסתה, לצורך בניית שלד בניין לשם הרחבת הדירות בו. 2.

...

טענות הנתבעת 2.1 כטענת סף טוענת הנתבעת כי התביעה היתיישנה, שכן עבודות הבניה מטעם התובעת בוצעו בשנת 1998 ועל כן עילת תביעתה קמה לכל המאוחר בסוף שנה זו, ובחלוף 7 שנים מאז-דין התביעה להידחות.

הסכמתי מתוך כוונה טובה, לפנים משורת הדין ומבלי שחלה עלי כל חובה כזו לפי כל דין להשתתף בתשלום עבור השווי הראוי בלבד של עלות הרחבת מעטפת הקומה הראשונה בבניין" 1.4 הגעתי למסקנה כי בתשלום הסכום האמור ביצעה הנתבעת מעשה של קיבול דרך היתנהגות כמשמעו בסעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ולצורך קביעת מסקנה זו אבהיר כי אינני מקבל את טענתה של הנתבעת כי ראתה לשלם לתובעת 31,500 ₪ "מתוך כוונה טובה ולפנים משורת הדין". אין מדובר בסכום של מה בכך, ונחה דעתי כי היתנהגותה זו של הנתבעת מתיישבת יותר עם גירסתה של התובעת לפיה היתה הסכמה מוקדמת בין הצדדים בדבר החזר הוצאות במידה והנתבעת תעשה שימוש במעטפת שבנתה התובעת.

הנני מקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 2,154 ₪, לפי הפרוט כדלהלן: 1.1 חלקה של הנתבעת בהוצאות עלות בניית השלד 24,654 ₪ 1.2 בניכוי הסכום ששילמה הנתבעת בסעיף זה (22,500-₪) סך הכל 2,154 ₪ 2.

התוצאה המעשית הינה איפוא כי תביעת התובעת נדחית.

לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪.

ע"פ כתב התביעה במהלך החודשים אוקטובר 2010 –ינואר 2011 ביצעה הנתבעת הרחבה של דירתה, תוך גרימת ליכלוך רב לדירת התובע, ושימוש בביסוס ובשלד הקיים של הבניין, הכולל יסודות, ששה עמודים ותקרת בטון בשטח של 35.7 מ"ר. 3.

היתיישנות ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי התביעה היתיישנה, שכן התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום עבור חלקה בהוצאות עלות בניית השלד, בגין הוצאות שהוצאו לפני למעלה מעשרים שנה.

פעולה לקידום אינטרס עצמי ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי לא קמה לתובע הזכות לתבוע מהנתבעת השבה שכן בעלי הדירות שבקומה הראשונה והשניה, בנו את השלד והיסודות, על מנת לקדם אינטרס עצמי ועל כן, אינם זכאיים להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו תועלת מפעולתם.

השמוש שעשתה הנתבעת במסגרת הרחבת דירתה ביסודות והשלד הקיים שניבנו ע"י בעלי הדירה בקומה הראשונה והשניה, הצמיח לנתבעת טובת הנאה המתבטא בחסכון כספי, שכן נחסך מהנתבעת הישתתפות בתשלום עבור חלקה היחסי בעלות בניית השלד -יסודות, קורות העמודים ותקרת קומת העמודים, רכיבים המצויים מתחת לקומת העמודים, הנדרשים לבניית תוספת הרחבת הבניה שביצעו בעלי הדירות של הקומה הראשונה , השניה והשלישית של הבניין.

...

כפי העולה מפסק הדין שצורף כנספח לתצהירו של מר נמדר, מדובר בפסק דין שניתן ע"פ סעיף 79א לחוק בתי המשפט על דרך הפשרה, ללא הנמקה, ועל כן, אין בפסק הדין ממצאים עובדתיים כלשהם אשר יש בהם כדי לשמש השתק פלוגתא לצורך הליך זה. לפיכך, אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין הלכלוך.

לאור המפורט לעיל, התביעה נדחית.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

ע"פ כתב התביעה המתוקן, במהלך שנת 2010 ביצעה הנתבעת הרחבה של דירתה, תוך שימוש בביסוס ובשלד הקיים של הבניין, הכולל יסודות, ששה עמודים ותקרת בטון בשטח של 35.7 מ"ר, אשר ניבנו מכספים שהוציאו התובע יחד עם בעלי הדירה בקומה א' של הבנין.

הנתבעת הרחיבה דירתה תוך שימוש בשלד הבניין, מבלי ששילמה לתובע חלקו היחסי בהוצאות שהוציא בגין בנית היסודות והשלד.

עשיית עושר ולא במשפט פעולה לקידום אינטרס עצמי ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי לא קמה לתובע הזכות לתבוע מהנתבעת השבה שכן בעלי הדירות שבקומה הראשונה והשניה, בנו את השלד והיסודות, על מנת לקדם אינטרס עצמי ועל כן, אינם זכאיים להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו תועלת מפעולתם.

...

אני סבור כי אופן ביצוע התחשיב כפי שהוצג בחוות דעת השמאי ונזכר בס' 43 לעיל, הינו שגוי, שכן ע"פ חוו"ד השמאי, הנתבעת צריכה לשאת בהוצאות שכניה מהקומה הראשונה והשניה, אולם שכניה אינם נדרשים להשתתף בהוצאותיה.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בגין חלקו היחסי בעלות בניית שלד שנבנה לביצוע ההרחבה סך של 6,247.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 29.10.2010 (מועד חוות דעת השמאי) ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע החזר עלות השמאות בסך 1,392 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 21.10.10 (מועד התשלום ע"פ החשבונית שצורפה) ועד לתשלום בפועל.

הצדדים ועיקרי הטענות התובעת הגישה תביעה על סך 13,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט בטענה כי הנתבע השתמש ביסודות הבניין אותם הקימה על חשבונה, לצורך הרחבת דירתו, מבלי לשלם לה את חלקה.

כב' הנשיא ברק קובע בפסק דינו בענין א.ש.י.ר בע' 465 כי "אכן, מבחני הצדק והיושר הם מבחנים אובייקטיביים... הם מבטאים את תפיסתה של החברה הישראלית באשר להיתנהגות הראויה ביחסים הבין-אישיים. הם משקפים את הערכים והאינטרסים של הצדדים ושל הציבור. הם ביטוי לעמדתה של הקהילייה הישראלית באשר לדרישות תום-הלב בתחום ההשבה. אכן, בין התעשרות 'שלא על פי זכות שבדין', לבין דיני תום-הלב (כביטויים בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)) קיים קשר ישיר והדוק... חובת ההשבה על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט היא ביטוי לתפיסת היסוד של היתנהגות בתום-לב ביחסים הבין-אישיים... אמת-המידה הנה אובייקטיבית..." דומני שמכל אלה עולה זכותה של התובעת, אשר נשאה בהוצאות בניית השלד ויציקת הריצפה, המשמשת תיקרה לדירתו של הנתבע, להשבה.

...

לטענת הנתבע, אכן הרחיב את דירתו אלא שבהיותו בקומת הקרקע אינו נזקק ליסודות ולעמודים אותם בנתה התובעת, לדבריו לא סוכם בין הצדדים כי הנתבע ישלם לתובעת עבור היסודות.

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

שלא על פי זכות שבדין - הפסיקה עסקה רבות בפרשנותו של התנאי, לפיו על ההתעשרות להיות "שלא על פי זכות שבדין". כב' השופט מצא מתייחס בפסק דינו בע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש, בעמ' 326, לחובת ההשבה וקובע כי "בקביעת חובת ההשבה מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לנושא התעשרותו של הנתבע בלבד. די בכך שההתעשרות הייתה שלא על-פי זכות שבדין כדי להוביל למסקנה, כי היא בלתי צודקת על-פי מבחן הצדק והיושר, וכדי להעמיד את חובת ההשבה על כנה. שיקולי צדק אחרים – כאיכות העשייה שהצמיחה לנתבע את התעשרותו, אופי יחסי הצדדים, רמת מוסריותם בהתנהגותם זה כלפי זה בפרשה נושא הסכסוך וכל כיוצא באלה – אינם מובאים בחשבון". באשר לסמכותו של בית המשפט לפטור את הנתבע מהשבה, כותב כב' השופט מצא כי " לא כן הדבר עת נדרשים לשאלה, אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת; כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי-אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה". ברע"א 371/89 אילן לייבוביץ ' א.א. י. אליהו בע"מ, פ"ד מ"ד (2) 309 בעמ' 323 ואילך, דן כב' הנשיא שמגר בתנאי לפיו על ההתעשרות להיות שלא על פי זכות שבדין.

לאור כל האמור, ישלם הנתבע לתובעת סך של 10,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

עיקר טענות התובעים ע"פ כתב התביעה עפ"י האמור בכתב התביעה, מישפחת ועקנין לא הכחישה את זכותם של התובעים בקבלת תשלום בגין השמוש שהם עשו ביסודות הבניין, אלא שהם טענו שבמסגרת הסכם המכר בינם לבין הנתבע יש להם התחייבות שהמוכר – הנתבע – יישא בתשלום זה. ואכן, ביום 8.3.20 הועבר לתובעים הקטע מהסכם המכר בו התחייב הנתבע לשאת בעלויות הכרוכות בטענות התובעים לזכות להשבה, שיפוי ופצוי בגין הוצאותיהם להרחבת הבניין ושימוש ביסודות עמודים קירות ותשתית ממ"ד שנבנתה על ידם.

דיון והכרעה מעשה בי-דין והשתק עילה כאמור, המפקחת לא הייתה מוכנה לידון השאלת הישתתפות הנתבע בהוצאות הבניה של הדירה העליונה, וכך נקבע בסעיף 7 לפסה"ד המשלים: "בחוות דעתו נתן השמאי (אינג' פישלר, רפ"א) דעתו גם לנושאים שאינם נוגעים לתשלומי איזון שעל התובעים לשלם בגין כך שדירתם ניתנת להרחבה בשיעור יחסי העולה על חלקם ברכוש המשותף, לעומת הנתבע שדירתו ניתנה להרחבה בשיעור נמוך לחלקו היחסי ברכוש המשותף. בכלל זאת חווה השמאי את דעתו, בנזיקין, להורות לתיקון צו הבית המשותף, בהצמדת קרקע מתחת לדירת הנתבע, בשאלת הנאה או אי ההנאה של הנתבע מקונסטרוקציית התיקרה שבנו התובעים, בחיוב התובעים לשאת בהוצאות החזקת גג הרעפים ועוד. חלקים אלה של חוות הדעת אינם מעוגנים בדרישות סעיף 71ב(ד) לחוק, ואף לא בכתב המינוי של השמאי ורובם גם לא בסמכות המפקח על רישום מקרקעין. לפיכך לא אזדקק להם". עיננו הרואות אם כן שכב' המפקחת לא דנה בשאלות העומדות לפניי מכאן שאין מקום לקבל את טענת הנתבע שדין התביעה להדחות על הסף מפאת מעשה בי-דין.

זכאותם של התובעים להישתתפות בהוצאות הבנייה התובעים הגישו חוו"ד מיום 1.3.21 של אינג' איליה פימשטיין (להלן: "אינג' פימשטיין"), שחישב את עלות העבודות הרלוואנטיות לדירת הקרקע, תוך היתחשבות בתכניות הקונסטרוקציה ששמשו לבניית השלד והיוו את הבסיס לחישוב הכמויות בבקשה להיתר שהוגשו הן מטעם הדירה העליונה והן מטעם דירת הקרקע.

...

דיון והכרעה מעשה בי-דין והשתק עילה כאמור, המפקחת לא הייתה מוכנה לדון השאלת השתתפות הנתבע בהוצאות הבניה של הדירה העליונה, וכך נקבע בסעיף 7 לפסה"ד המשלים: "בחוות דעתו נתן השמאי (אינג' פישלר, רפ"א) דעתו גם לנושאים שאינם נוגעים לתשלומי איזון שעל התובעים לשלם בגין כך שדירתם ניתנת להרחבה בשיעור יחסי העולה על חלקם ברכוש המשותף, לעומת הנתבע שדירתו ניתנה להרחבה בשיעור נמוך לחלקו היחסי ברכוש המשותף. בכלל זאת חווה השמאי את דעתו, בנזיקין, להורות לתיקון צו הבית המשותף, בהצמדת קרקע מתחת לדירת הנתבע, בשאלת הנאה או אי ההנאה של הנתבע מקונסטרוקציית התקרה שבנו התובעים, בחיוב התובעים לשאת בהוצאות החזקת גג הרעפים ועוד. חלקים אלה של חוות הדעת אינם מעוגנים בדרישות סעיף 71ב(ד) לחוק, ואף לא בכתב המינוי של השמאי ורובם גם לא בסמכות המפקח על רישום מקרקעין. לפיכך לא אזדקק להם". עיננו הרואות אם כן שכב' המפקחת לא דנה בשאלות העומדות לפניי מכאן שאין מקום לקבל את טענת הנתבע שדין התביעה להידחות על הסף מפאת מעשה בי-דין.

קיזוז סכום הפיצוי המגיע לנתבע בגין ירידת הערך מוביל לאיפוס ה"חוב" שלו כלפי התובעים ומכאן שדין התביעה להידחות גם לגופה.

קיזוז אני מקבלת את טענת הנתבע שיש לקזז מסכום התשלום סך כספי שישקף את הפגיעה באוורור וחדירת האור שנגרמו בשל הרחבת הדירה העליונה.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 92,691 ₪ המהווה את ההפרש שבין סכום התשלום עבור ההשתתפות בהוצאות (127,691 ₪) פחות סכום הקיזוז בגין הפגיעה באוורור ואור השמש (35,000 ₪).