תובענת בירנבוים מיתמקדת בפרשנותה של נוסחת חישוב דמי האחזקה השנתיים הקבועה בסעיף 7.3 להסכם הנופש, בזו הלשון:
"כלל הוצאות התפעול של אתר הנופש, הישירות והעקיפות והזקופות הקשורות למתן השירותים באתר הנופש כמפורט בסעיף 2 לעיל, ולאחר שינוכו מהן כל ההוצאות הקשורות בתפעול השטחים המסחריים שאינם קשורים בשימוש ביחידות הנופש, ובתוספת 10% דמי ניהול יחולקו [במספר כלל זכויות הנופש השבועיות באתר הנופש,] על פי חלקן היחסי בהוצאות, והתוצאה תהווה את 'דמי האחזקה השנתיים'. כל רוכש יהיה חייב לשלם לחברה או למי שהחברה תורה את דמי האחזקה השנתיים, כפוף למועדים ולתנאים המפורטים להלן" (להלן: נוסחת דמי האחזקה).
הובהר כי עניינה של תובענת בירנבוים באופן החישוב של דמי האחזקה השנתיים והשבה של סכומים שלכאורה נגבו ביתר, ומשכך שאלת סווגן של הוצאות התפעול וייחוסן לצדדים מהוה חלק מהפלוגתות הצריכות הכרעה בתובענה זו. עוד נטען כי "עילת המונה" שנמחקה, כפי שכונתה על ידי היועמ"ש בערעורו לבית המשפט העליון, עוסקת בעיקרה בטענת הדוחות הכוזבים – שממנה חזרו המשיבים ושנדחתה במפורש בהחלטת האישור.
...
מכל מקום, כאמור, כל אחד מחברי הקבוצה רשאי לבטל בכל עת את הסכם הנופש אם יגיע למסקנה שהתקשרות זו אינה כדאית עוד עבורו.
כך שמקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התנגדותו של ולר בעניין זה "מעוררת קשיים". לצד זאת, יצוין המובן מאליו והוא שבעצם הגשת התנגדויות המגינות על אינטרסים ייחודיים של תת קבוצה מסוימת, אין כשלעצמו פסול או חוסר תום לב. בית המשפט דן בהתנגדות שהוגשה מטעם דקל וכספי ודחה אותה לגופה, ואין הצדקה להתערב בעניין זה.
סוף דבר
על יסוד מכלול הנימוקים שפורטו אציע לחבריי כי נדחה את הערעורים שלפנינו, ונותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו אושר הסדר הפשרה המתוקן על כנו.
שורת הדין, אם וככל שהיא ניתנת להשׂגה בסופו של דבר, עלולה להביא לתוצאה שתָּרֵעַ עם הצדדים; מי ברב ומי במעט.