תביעה להשבת אשראי בנקאי והפרת חובות אמון וזהירות

כן היא פתחה חשבון בנפרד מבעלה בשל רקע שימוש כבד בסמים וחרף זאת אישר לו הבנק נטילת הלוואות ומסגרת אשראי.

במסגרת פערי הכוחות בין התאגיד הבנקאי ללקוח, ולפי הוראות הדין, לרבות חוק הבנקאות (שירות ללקוח ), תשמ"א - 1981 חב הבנק בחובות אמון, זהירות, גילוי ואיסור הטעה כלפי הלקוח.

כאשר הבנק משתדל יתר על המידה להעניק שירות כמו במקרה זה בו הובאה הנתבעת לקבל הלוואה לכסוי חוב בחשבון אחר, יכולים הדברים לעלות כדי הפרת חובות האמון ללקוח.

יחד עם זאת, הלקוח אינו משוחרר מאחריות, הוא אחראי לעסקיו וכאשר מגיע הלקוח לבנק וחותם על מסמכים אינו יכול להיתנער ולכפור בחבותו להשבת הסכומים אותם קיבל ומילוי חלקו בהסכם.

קבלת התביעה תהיה תוך ייחוס אשם תורם חוזי לתובע בשל היתנהלותו כלפי הלקוח והפרת חובותיו בשיעור 40%.

...

לסיכום, לסילוק סופי מלא ומוחלט של התביעה, תשלם הנתבעת לתובע סך 20,069 ש"ח בתוספת הוצאות המשפט בסך 3,500 ₪.

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 11854-12-17 קוי הגליל שרות מוניות סדיר בע"מ נ' בדרה ואח' בפני כבוד השופטת ריבי למלשטריך-לטר תובעת קוי הגליל שרות מוניות סדיר בע"מ ח.פ. 520025651 באמצעות ב"כ עו"ד עסף תאבר נתבעים 1.סלימאן בדרה ת.ז. 053784567 2.זינאת בדרה ת.ז. 055843239 3.מואייד בדרה ת.ז. 301030052 4.מוחמד בדרה ת.ז. 061294229 באמצעות ב"כ עו"ד מוחמד בכר 5.סנאא בדרה 6.בנק מזרחי טפחות עכו סניף בן עמי 20445 פסק דין

התובעת, אשר מחזיקה פסק דין חלוט לגביית סכום של כ-1.5 מיליון ש"ח מנתבע 1 בעקבות הפרת חובות אמון וחובת הזהירות על ידו בהיותו נושא משרה בחברה התובעת, הגישה תביעה במסגרת מאמצי הגבייה שלה, על מנת שבית המשפט יקבע כי שתי דירות מגורים הרשומות לכאורה על שם בנו – הן דירות הנתבע , ורישומן על שם הבן הנו ניסיון להברחת נכסים.

כתב התביעה מתייחס למסמך של ועדת הבקורת של החברה שהוזמן מרואת חשבון חיצונית, (ת/8) ממנו עולים ממצאים חמורים לגבי היתנהלות נתבע 1 בשלוש קטגוריות : שחיתות אישית – תשלומי שכר לבתו שהיא תלמידה (שקוזז כנגד חובו לחברה), תשלומי שכר לנתבע 1 מעבר למגיע לו, ושימוש בכרטיסי אשראי של החברה להוצאות אישיות; שחיתות בחירות – חתם הסכם עם מועמד אחר למשרת המנכ"ל על מנת שהלה יפרוש מהמרוץ תמורת טובות הנאה שונות; וכן אי סדרים שכן חרג מתקציבי התרומות המאושרות על ידי הדירקטוריון העביר סכומים גדולים יותר בהרבה מהמאושר (כאשר לאחד הגופים הנתרמים קשר עם שני אחיו של נתבע 1).

במקרה כזה, תחשב הרכישה עבור בנו כהברחת הכספים כדי למנוע החזרתם לנושה, באם לא הראה כי במקביל, נותרו לו די כספים על מנת להשיב את מה שלקח.

...

לפיכך, אני קובעת כי על אף שהדירות שתיהן רשומות על שם מואייד בנסח הרישום , יש לראותן כדירות הנתבע 1.

17.5 בנסיבות אלו אני קובעת כי מאחר והוכח כי רכישת הדירות היתה ממשאבים משותפים של בני הזוג, נתבעים 1,2, ומשכון הדירה הראשונה הוא שאפשר את קבלת הלוואת המשכנתא לגבי רכישת הדירה השנייה, יש לראות את נתבעת 2 כבעלת מחצית מהזכויות בדירה.

17.6 המסקנה – יש לראות את שתי הדירות כדירות שרשומות כל אחת על שם נתבע 1 ונתבעת 2, בחלקים שווים ביניהם.

המבקש טוען כי תוך זמן קצר קיבלה הנהלת המשיב החלטות לא סבירות בעיניינו, שנעשו בזדון ובקנוניה, בשרירות וברשלנות, ואף אם היתה סיבה המצדיקה את סגירת מסגרת האשראי, מדובר בהחלטה שאינה עולה עם חובות האמון והזהירות של בנק, בפרט אל מול הנזק המיידי והבלתי הפיך שניגרם למבקש.

המבקש טוען כי מחדלי ומעשי הבנק הביאו נזקים אדירים למבקש, הבנק הפר את חובות האמון כלפי המבקש.

וכי ההלואה נשוא התביעה היא בעצם הלוואה, שבאה למחזר את החובות הקודמים של המבקש, אישר שהגיע לבנק כדי לסגור את המינוס.

"לא ראיתי טענות ראויות בנוגע לגובה החוב, אלא מדובר בטענות כלליות, הנוגעות בעיקר למישור היחסים שבין המבקשים לבין עצמם, וכנגזרת, טענות כלפי הבנק. אני סבור כי מערכת היחסים שבין המבקשים עצמם, אינה מעניינו של הבנק שנתן אשראי שלא הוחזר". אני סבור שהתשתית העובדתית שפורטה בבקשה, ולרבות חוות דעת המומחה שצורפה, אינה מספקת, ולצורך מתן הרשות להגן.

...

המבקש, באותה נשימה, מתלונן מחד על עצירת אשראי, וכאשר באותו מועד, 12/16 , אושרה לבקשתו הלוואה למחזור ופריסת חוב שנצבר, ומאידך, על אספקת אשראי ללא בקרה מספקת ובחינת מצבו, שלא אפשר החזר אותו אשראי, לא שוכנעתי ולו לכאורה, שנפל פגם בעצירת האשראי השוטף למבקש, במועד הרלוונטי, והמרתו בהלוואה להסדרת החוב.

לסיכום אני סבור שבבקשה טענות כלליות ביחס למשיב, ושאין בהן את הקונקרטיות, והפירוט המינימאלי הנדרש, ולו ברף הנמוך הנדרש, בשלב דיוני זה, והמצדיק מתן רשות ולצורך בירור.

מן האמור עולה , שבהיעדר תשתית מינימאלית וראויה , וכנדרש בשלב זה, יש להורות על דחיית הבר"ל. ומשכך אני מורה כי התובע/המשיב זכאי לפסק-דין לפי התביעה, בצירוף האגרה ששולמה, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום התשלום, שכ"ט בגין התביעה, לפי התעריף המינימאלי המומלץ של לשכת עוה"ד, וכן שכ"ט בגין הדיון בבקשה בסך 2,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק.

לפני תביעה כספית בסך 261,609 ₪ אשר הוגשה בגין יתרת חוב בלתי מסולקת בחשבון הנתבעת אצל התובע, ובגין 13 הלוואות שנלקחו ע"י הנתבעת (להלן: מרינה) מהתובע (להלן: הבנק), בתקופה של 14 חודשים.

נטען כי יש להורות על ביטול ההלוואות והפעולות הכספיות שביצעה מרינה מול הבנק ויש להוסיף כי ההלוואות נילקחו מהחשבון הפרטי בסכומים של עשרות אלפי שקלים בפרקי זמן קצרים של שבועות ולעתים ימים ספורים בין הלוואה להלוואה, וזאת מעבר לחיובים והלוואות שניטלו מכרטיסי האשראי הבנקאיים.

מעדותם של קורשנבאום ופדלון עולה כי בתקופה בה ניטלו ההלוואות, מרינה הייתה במצב של מסוגלות להחזיר את ההלוואות אותן נטלה, היא הצטיירה כלקוחה נורמאטיבית הן התנהגותית והן מבחינת מצב החשבון, ולא היה כל סימן שהיה אמור לעורר את חשדו של הבנק.

כפי שפורט לעיל, לא הוכח ע"י ההגנה, מהפן הרפואי, ליקוי קוגניטיבי שהביא לאי כשירות נפשית או שכלית של מרינה ליטול את ההלוואות מהבנק, ואף לא הוכחה הפרת חובות זהירות ואמון מצד הבנק כלפי מרינה.

...

משכך, אני סבורה כי היה על יבגני לבדוק את הדברים ישירות עם מרינה ואם לא קיבל תשובות מספקות, לערוך בדיקות עצמאיות לגבי היקף הוצאותיה ואופן מימונן.

כידוע, הכלל הוא כי "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651, 658, (1991)). אמנם יתכן כי לנוכח מצבה הקוגניטיבי לא ניתן היה לקבל מפיה גרסה ברורה וסדורה לגבי האירועים, אך אני סבורה כי היה מקום להשמיע את עדותה בנדון.

לנוכח האמור, אני מקבלת את התביעה.

מטעם הבנק הגישו תצהירים ונחקרו: גב' איריס בר – ששמשה כמנהלת יחידת בנקאות עסקית של הבנק בסניף פתח תקווה (509), ולאחר מכן במחלקת בנקאות עסקית בתל אביב (503) בתקופה הרלוואנטית (להלן: גב' בר); גב' מיכל יום טוב – ראש צוות אשראי עסקי בבנק בתקופה הרלוואנטית (להלן: גב' יום טוב); וגב' רונית עוזיאל – ראש אגף אשראי בבנק בתקופה הרלוואנטית (להלן: גב' עוזיאל).

הבנק הפר את חובות האמון, הנאמנות, תום הלב והזהירות כלפי חברת בראל, כשאישר את התוספת, וכשלא דיווח לבעלי המניות האחרים על אודותיה.

מתי נודע למר סלע על החתימה על התוספת? הוא נישאל על כך בחקירתו הנגדית (29, ש.16) והשיב: "לא זוכר את התאריך אם זה אחריו שבוע, חודש". ועוד הודה כי לא שלח לבנק ולחברת פז מכתבי מחאה שאין תוקף לתוספת מאז שניכנס לתפקידו כמנהל החברה ועד להגשת התביעה (29, ש. 30 ואילך).

...

לדבריו הייתה אמורה להיות פגישת המשך בעניין ההסכמה המתגבשת, אלא שהוא לא הספיק לשאול את אביו, מר נחמן, מה קורה עם פגישת ההמשך לסיכום הנושא.

התוצאה התביעה נדחית.

אני קובע כי על התובעים לשאת, ביחד ולחוד, בהוצאות שכ"ט ב"כ הבנק (נתבע 1) בסך 120,000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות הבנק בסך 12,000 ₪ (בשים לב לצורך של המצהירות מטעמו להכין את התצהיר ולהתייצב לעדות).