תביעה להשבת אגרות חפירה ששולמו לרשות העתיקות

האמור בא לידי ביטוי בסעיף 20(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות: "הכריע בית המשפט לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה, שהוגשה נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין, רשאי הוא, בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצויים ואופן תשלום הפיצויים, להיתחשב גם בנזק העלול להגרם, בשל תשלום הפצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור". יתר על כן, בהחלטת האישור הותרתי להליך לגופו את ההכרעה בשאלה האם יש להחיל במקרה דנן את סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הקובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". וכפי שהבהיר בית המשפט העליון בדנ"א 7398/09 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015) (להלן: "עניין עריית ירושלים"), הקביעה כי במקרה מסוים קיימת עילת השבה בגין גבייה בחוסר סמכות אינה בבחינת סוף פסוק, שכן ייתכן שיהא לזוכה פטור מהשבה.

נימוק נוסף בזכות ההכרה בהגנת התקציב, הוא החשש כי חסרון הכיס שייגרם לרשות בעקבות חיובה בהשבה "יגולגל" בסופו של דבר אל הציבור, למשל באמצעות מיסים או אגרות (ראו, עניין טמפו, בעמ' 642).

ואכן, בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545 (2006) (להלן: "עניין רשות העתיקות") נקבע כי בנסיבות בהן גבתה הרשות כספים בחוסר סמכות, ראוי אומנם להכיר בהגנת התקציב, אלא שהדבר ייעשה באופן זהיר ומסויג, כך שעל מנת שתתקבל טענת ההגנה יהא על הרשות להוכיח כי חיובה בהשבה יפגע בתקציבה באופן משמעותי וכי לא קיימות חלופות מעשיות וראויות לצימצום הפגיעה.

...

אף לא ניתן להתעלם מהפער שבין הסעד שהתבקש בבקשה ובתביעה, דהיינו החזר מס לחברי הקבוצה הכוללת בסכום כולל של מעל 91 מיליון ₪, לבין הסעד שנפסק בסופו של דבר.

לפיכך, אני מורה על תשלום גמול לתובע המייצג בסכום של 80,000 ש"ח וכן תשלום שכר טרחה לבא כוחו של התובע המייצג בסכום של 620,000 ש"ח כולל מע"מ. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.

סוף דבר התובענה הייצוגית מתקבלת באופן חלקי בהתאם לאמור לעיל.

לפיכך, היתנתה רשות העתיקות את המשך ביצוע העבודות בתשלום אגרה בסך של 440 ₪ לכל יום עבודה עבור פקוח של נציג מטעמה.

ובדיעבד הסתבר לו, כי בא כוחן , עו"ד י' פודים, מונה כבא כוח הנתבעת 1 לטפול בעיניין זה והוא מי הודיע לרשות העתיקות כי נותר רק לכסות את הבורות וכי אין בכוונתן להמשיך בבצוע עבודות (נספח כד לכתב התביעה המקורי).

עוד ביקש התובע להורות לנתבעות להשיב לו את הכספים ששילם עבור השיפוצים שלא נעשו ע"י הקבלן זקן, שהתביעה כנגדו נמחקה ע"י הנתבעת 4 בשנת 2012 בעת ששמשה בנציגות מה שהביא לויתור על הכספים, ששולמו גם מכיסו.

בעיניין זה נקבע, כי ניתן לבצע עבודות חפירה זהירות לצורך בדיקה האם בוצעו עבודות איטום בחזיתות, או שמא לא. היה ותוצאות אותה בדיקה ילמדו שנעשו כבר העבודות, הרי שאין צורך לחזור עליהן.

...

תמצית טענות הנתבעות 2-3: הנתבעות טענו כי דין התביעה להידחות על הסף בהיעדר יריבות והיעדר עילת תביעה נגדן.

לפיכך, דין רכיב נזק זה להידחות ואין לתובע להלין אלא כנגד עצמו על אי שמירת ראיותיו, ככל שהיו בידו כמו גם על אי הבאתן כבר במסגרת ההליכים הקודמים.

וממנו עולה כי הנתבעת 1 טענה בדיון כי עבודות השיפוצים נמצאות בשלבי סיום ומכאן דרישתן לחיוב התובע בתשלום עבורן לה נעתר כב' המפקח בפסק הדין החלקי.

סוף דבר, התביעה נדחית.

במצב דברים זה, אין לשלול את טענת הנתבעים 1 ו- 2, לפיה התובע ושותפו הם שיצרו סכנה להיתמוטטות השביל בעצם ביצוע החפירה הלא מבוקרת במיגרש, וגרמו במו ידיהם לכך שנדרשו לבנות קיר תמך.

לתצהירו של התובע צורפו קבלות עבור האגרות הבאות לצורך קבלת ההיתר: אגרת שירותי כבאות והצלה 1,251 ₪ אגרת פיתוח והיטל ביוב 66,591 ₪ אגרת תעול ואגרת ואגרת פיתוח כביש 46,743 ₪ אגרה לרשות העתיקות 910 ₪ אגרת שיחזור מדרכה 3,000 ₪ אגרת קבלת היתר בנייה 21,173 ₪ היטל השבחה 176,607 ₪ לעמותת א-טור 3,000 דינר ירדני כמו כן צורף צלום שיק על סך 5,000 ₪ לחברת איזוטופ.

כמה טעמים לחיוב הצד שהפסיד במשפט בהוצאות יריביו, כאשר הראשון שבהם הוא שיפוי והשבה: "עקרונות ההוגנות והיושר מחייבים את שיפוי העלויות והשבת המצב לקדמותו עבור מי שנידרש לבית המשפט כדי להשיג את מבוקשו, בין בעבור תובע ששיכנע בעילתו בבית המשפט ובין בעבור נתבע שהתגונן בהצלחה בבית המשפט." (להרחבה בעיניין זה, ליתר הטעמים העומדים בבסיס פסיקת הוצאות, ובהם גם הכוונת היתנהגות בעלי הדין בניהול הליכים, ובנוגע לפסיקת הוצאות בבתי משפט בישראלי בכלל, ר' קרן וינשל ויפעת טרבולוס, פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים, משפטים מ"ו (תשע"ח), עמ' 763) כלל זה נקבע אף בפסיקה: "אכן, ככלל, בעל דין שזכה בתביעתו, זכאי להוצאותיו [ראו למשל: ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 346 (1992)], בעוד במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו מוצא מקום לחייב את המשיבים בהשבת מלוא סכום האגרה ששילמה המערערת וזאת נוכח "סכום התביעה לעומת תוצאותיה" (ראו פסקה 17 לפסק הדין).

...

כך או כך, התובע הגיע למסקנה שבניית הבניין אינה רווחית, וחדל לבנות.

לא הוכח שההיתר אינו בר ביצוע, אף כי אין חולק שעלות פירוק קיר התמך שבנה התובע במגרש מייקרת את הבנייה במידת מה. בנסיבות אלה, הנתבעים שבפני לא התרשלו בהכנת הבקשה להיתר, או באישור הבקשה ונתינת ההיתר, ודין התביעה נגדם להידחות.

סוף דבר, דין התביעה להידחות.

הצדדים אמנם קבעו במסגרת סעיף 11 להסכם שעל הנתבע/המוכר לפעול לאישור תכניות הבנייה המפורטות בנספח להסכם המכר, ברם, לצד תנאי זה קובע הסעיף כי ככל שיתברר שלא ניתן להרחיב את דירת המגורים הבנויה בשטח המקרקעין שנרכשו או אז יוכלו הרוכשים/תובעים לשלוח אל הנתבע הודעה בדבר ביטול הסכם המכר המחייבת את המוכר/נתבע להשיב לתובעים/רוכשים את כלל כספי התמורה ששולמו להם.

לא זו אף זו, הנתבע אף לא עמד בחובתו האלמנטרית לבצע בשטח המקרקעין חפירות הצלה ולממן אותן בהתאם לדרישתה של רשות העתיקות המחייבת את ביצוע החפירה כפוף לתשלום אגרה בשיעור של 27,000 ₪ ומימון שכר פועלים כתנאי בסיסי לצורך קבלת היתר לבצוע העבודות (ראה : מכתב רשות העתיקות מיום 21.12.2017 – עמוד 63 לתצהיר התובעים ; סעיף 7 להסכם השתוף) – חיוב מהותי ממנו היתעלם לחלוטין חרף התכתבויותיו עם רשות העתיקות בעיניין מהותי זה (ראה : עדות הנתבע בעמוד 31 שורות 20 – 21 לפרוטוקול ; נספח 18 לתצהיר התובעים).

מן המקובץ לעיל עולה שהן בשלב המו"מ הטרום חוזי ואף לאחר כריתת ההסכם הנתבע עשה שימוש ציני, גחמני וחסר תום לב בזכותו להביא לביטול ההסכם במהלך שלב המו"מ אשר היתנהל בין הצדדים בכך שהסתיר מידיעת התובעים את המועד הצפוי למתן אישור הבנייה המיוחל, בכך שנימנע מליישם אחר הנחיות רשות העתיקות וגם (בשולי הדברים) בכך שלא דאג להותיר בידיו בטוחות מתאימות לצורך הבטחת האפשרות להשיב להם את מלוא כספי התמורה במקרה של ביטול ההסכם.

...

סוף דבר : תביעת התובעים מתקבלת בחלקה ואילו תביעת הנתבע נדחית.

אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעים את הסכומים המעוכבים בידיו 460,000 ₪, כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של הפיצויים מוסכמים בסך של 360,000 ₪, כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

באשר ל"מבחן הסעד" המגדיר את הסמכות ובאשר לכך שתביעה להשבת תשלום ששולם לרשות אינה בסמכות בתי המשפט המנהליים – ראו אף את הקביעות ברע"א 7852/05 חברת פרטנר תיקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התיקשורת, פסקה 11 (17.3.2009); עת"מ (מנהליים מרכז) 5278-12-15 מכון ויצמן למדע נ' עריית רחובות (04.11.2018) שם התבקשה השבת אגרת בניה; עת"מ (מנהליים חיפה) 57215-07-17 אס.טי.אי תעשיות לייזר בע"מ נ' עריית אור עקיבא, פסקה 20 (30.10.2017); עת"מ (מנהליים י-ם) 48910-02-19 אבידר נ' מועצה אזורית מטה יהודה (1.12.2019); ועת"מ (מנהליים ת"א) 1035/09 פרחי ביקל בע"מ נ' עריית ראשון לציון (8.7.2009).

אילו הייתה העותרת מגישה בקשה אחת להיתר ביחס לכל אחד מהמגרשים, הכוללת הן את עבודות החפירה והן את עבודות הבניה, ומגישה תכנית אחת כוללת, אזי שלפי סעיף 1.00.7(ג) לא הייתה היא נידרשת לשלם אגרה ביחס לעבודות החפירה בנפרד; אך זאת רק כל עוד עבודות החפירה היו מופיעות בבקשת ההיתר "הכוללת", שהרי לשון סעיף קטן (ג) הנה שעבודת החפירה הנלווית להקמת ביניין לא תחויב באגרה נפרדת "ובילבד שהיא כלולה בהיתר הבניה". כאן – היא לא הייתה כלולה בהיתר הבניה.

...

העותרת טוענת כי אין מקור סמכות חוקי לחייב אותה באגרות ששולמו, על סמך ניתוח של התוספת השלישית לתקנות, אך אני סבורה כי הניסוח של התקנות ושל התוספת מאפשר גם את הפרשנות שבה נקטה המשיבה, ולכן – אין מקום לקבוע כי עמדתה בלתי חוקית.

סיכום - לאור האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

עם זאת, לא אעשה צו להוצאות לחובת העותרת, ולו מן הטעם שאני סבורה כי היה על המשיבה להשיב לפניות המוקדמות של העותרת טרם הוגשה העתירה (ונזכיר כי העותרת לא קיבלה מענה סופי אלא במסגרת התשובה לעתירה, שכן המשיבה המתינה לעמדת המינהל).