תביעה להשבה ופיצויים בגין מימוש שיעבוד ללא הודעה מוקדמת

ביחס לימי החופשה, הבהירה כי לא אישרה לו ימי חופשה בימים שבהם מימש ימי מחלה, ומכל מקום, אישור ימי חופשה הינו פררוגטיבה ניהולית של המעסיק.

עוד עומת עם העובדה שחרף העובדה שקבל תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת, לא הפחית זאת מסכום התביעה וכשנשאל מדוע, השיב: "כי רציתי להגיע לבית משפט עם הבנה ששלמו הודעה מוקדמת אבל לא רשמו פירוט על זה. אני טענתי שמגיעים לי 7 ימים, לא ידעתי למה לייחס את הסכום ששולם לי ושבית הדין יכריע כמה מגיע לי." (עמ' 7 לפרוטוקול מול שורה 19-21).

כשנשאל ע"י בית הדין כיצד חישב את הסכום שתבע בגין שעות נוספות (4,112.50 ₪), השיב התובע: "לשאלת בית הדין כיצד הגעתי לסכום תביעה בגין שעות נוספות בסך של 4,112.50 ₪ אני משיב שאינני זוכר אני עברתי תאונה וקיבלתי מכה בראש". בחקירתה החוזרת, הבהירה הגב' סדבסקי כי התובע נידרש, כמו יתר המבקרים שיעבדו בחברה, לתקף את הנסיעה שלו, וכי לאור סרובו החוזר ונשנה לבקשת הנתבעת כי יונפק לו כרטיס "רב קו" שנושא את תמונתו, הנתבעת הסכימה כי הוא יעשה שימוש בכרטיס אנונימי שיש להטעינו מידי יום או מידי שבוע וכי לא היתה לתובע כל מניעה להתנייד עם כרטיס זה, במיוחד לאור העובדה שמקום מגוריו בזמנים הרלוואנטיים לכתב התביעה היה ברמת גן. בתום הדיון סיכם כל צד את טענותיו בעל פה, והתובע שב על תביעתו לקבל פיצוי בגין פיצויים שלא כדין והוסיף טענה, לפיה מכיוון שלא היה לו מסופון, נימנעה ממנו עבודה בשישי ובשבת ולכן הוא הפסיד שכר עבודה ושעות נוספות.

...

לאור הסברי הנתבעת ובהסתמך על הרישום בדוחות הנוכחות ובתלוש השכר, אני מקבל את טענת הנתבעת, כי בגין ימי המחלה, התובע קיבל את כל המגיע לו, ודוחה את התביעה ברכיב זה. הודעה מוקדמת – אין חולק כי שולם לתובע סכום תחת הכותרת: "חלף הודעה מוקדמת". התובע אישר זאת בחקירתו אך טען כי הדבר לא פורט כנדרש, וכדבריו: "ת: קיבלתי לכאורה, לא רשום פה כמה ימים, לא רשום פה כמה ליום ולכן בכתב התביעה רשמתי שהודעה מוקדמת צריכה להיות 7 ימים כפול ערך של יום עבודה – 280 ₪.

משאין חולק כי התובע קיבל תשלום חלף הודעה מוקדמת, אני דוחה את התביעה ברכיב זה. כאמור בפתח הדברים, התובע טען כי פוטר שלא כדין, אך לא כימת את רכיב התביעה, ועל כן, אני דוחה את התביעה ברכיב זה. מעבר לכך, ולגופו של עניין, טענת הנתבעת לא נסתרה, לפיה פיטורי התובע נעשו על רקע מצב התחלואה בארץ בחודש 03/20, שהוביל, בין היתר, להטלת מגבלות תנועה, לרבות בתחבורה הציבורית, ועל כן, גם לגופו של עניין, אני דוחה את הטענה כי פוטר בשל סיבות לא ענייניות לכאורה, אותן כלל לא טרח לפרט בתביעתו.

אחרית דבר הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) הפרשי שעות נוספות – 1,194 ₪; (2) הפרשי פדיון חופשי – 294 ₪.

במסגרת התביעה שכנגד עתר התובע שכנגד לסעדים שלהלן: לחייב את הנתבע שכנגד בתשלום הסך 725,976 ₪ (לצרכי אגרה) ע"פ הפרוט שלהלן: יתרת חוב בגין התמורה לפי הסכם המכר 436,086 ₪ הפרישי הצמדה למדד תשומות הבניה 138,070 ₪ פיצויים בשל הפרת ההסכם ע"י הנתבע שכנגד 710,096 ₪ פיצוי בגין הנזק שניגרם לכ"א מהנתבעים 167,700 ₪ _________ סה"כ 1,451,952 ₪ משקולי אגרה וגביה, העמידו התובעים שכנגד את תביעתם על מחצית מהסכום אותו הם זכאים לתבוע כך שכאמור, סכום התביעה הוא 725,976.

הנתבעים ציינו כי התובע, בעצמו ו/או באמצעות אביו, מחזיק בדירה ועושה בה מנהג בעלים ממחצית שנת 2012, זאת לאחר שהשתלט על הדירה שלא כדין, מבלי להודיע לנתבעים או מי מהם על הפלישה, מבלי ששולמה יתרת התמורה עבור הנכס, תוך חשיפת הנתבעים לכתב אישום בשל ביצוע עבודות ושימוש בנכס ללא היתר.

יש לקבל את הסעד השלישי מתוך השלושה בחלקו - התובע לקזוז הסכומים שנאלץ לשלם ביתר לנושה המובטחת במסגרת הסעד השלישי עתר התובע להשבת מלוא הנזק שניגרם לו לרבות, הוצאות והשקעות בדירה שביצועם היה בתחום אחריות הנתבעים ע"פ ההסכם והסכם הפשרה וכן הנזק בגין התשלום ביתר עבור הדירה מכח דיני החוזים הכלליים ממנו נובעת הזכות לפצוי עקב הפרת ההסכם.

לחילופין טענו כי במקרה זה לא היתקיימו התנאים המוקדמים שבסעיף 2.4 להסכם הפשרה לפיו הקזוז יבוצע אך ורק במועד לקיחת האשראי בפועל – כאשר לטענתם, לא נילקחה משכנתא בפועל.

נימוק שני מתוך ארבעה מדוע אין להעתר לתביעה אלא בחלקה כאמור בסעיף 13.2 להלן הליך מימוש השיעבוד שהוטל על הנכס קיבל את אישורו של רשם ההוצאה לפועל והרי אם לא תהיינה זכויות הרוכש בהוצאה לפועל מוגנות, יתבטא סיכון זה ברתיעה מפני רכישה במסגרת זו וזאת משייחודה של המכירה על פי הדין מצדיקה להעניק לקונה הגנה מיוחדת על רכישתו.

...

אשר על כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסך 101,913 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.9.2012 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, בנסיבות שבהן התקבלה התביעה באופן חלקי ומנגד התביעה שכנגד באופן חלקי אני מחייב את הנתבעת 1 בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לתובע בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית ובנסיבות הענין ללא צו להוצאות.

במסגרת התביעה, התובע עותר לתשלום פצויי פיטורים, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בגין שלילת זכות הטיעון ופיטורים שלא כדין, תשלום דמי מחלה ופצוי בגין לשון הרע.

בשים לב להיותו של התובע עובד בכיר בחברה הנהנה ממידה מוגברת של אמון במסגרת תפקידו כמנהל; בשים לב למעשי התרמית שבוצעו על ידי התובע תוך ניצול האמון האישי שניתן בו וסמכויותיו; בשים לב לכך שמדובר במעשי תרמית וגזל במספר רב של פעמים בתוך פרק זמן משמעותי, בשיטתיות, בכוונת מכוון ולא כמעידה חד פעמית; ובשים לב לסכום הגניבה הכולל שהנתבע לא החזיר, יש מקום לשלול מהתובע את פצויי הפיטורים באופן מלא וכן את הזכות לתשלום הודעה מוקדמת.

יהיה צפוי: להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פצויי פיטורים; לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פצויי פיטורים" לאור האמור, ניתן עקרונית לשלול פצויי פיטורים מעובד שגנב ממעסיקו.

"סכומים ששולמו במקום פצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקיצבה – (1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשיעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבנתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קבוצי או בהסכם אחר, שהוא ניתן להחזרה או להעברה" (ההדגשות הוספו – ר.ג.).

עיקר מטרת השימוע הנה לתת לעובד אפשרות להביא בפני מעסיקו את ה'אידך גיסא' ולנסות לשכנע את בעל הסמכות שלא לממש את כוונת הפיטורים: "על המעסיק לפרט בפני העובד טענות שיש בהן כדי להכריע בגורלו, באופן שהעובד ידע לאילו טענות להשיב ולהתייחס בבואו לממש את זכות הטיעון. וכבר ציינתי בעיניין גוטרמן: 'זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעיניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו'"[footnoteRef:102].

...

תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים מלאים, הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין עריכת שימוע ופיטורים שלא כדין ופיצוי לפי חוק איסור לשון הרע – נדחות.

תביעת הנתבעת לתשלום פיצוי בגין חסרים במלאי בסכום של 326,000 ₪, פיצויים עונשיים והוצאות הורדת הסרטונים והתמלול– נדחות.

התובע ישלם את הוצאות הנתבעת בסכום של 4,000 ₪ ושכ"ט עורך דין בסכום של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיו.

על כן מלכתחילה עתר לתשלום פצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו ומסיומה, החזר שכר שנוכה ממשכורתו שלא כדין, וכן פיצוי בגין כך שלא נערכה לו ישיבת שימוע קודם לפיטוריו.

למחרת, 25.5.2020, כתבה גברת דנין בווטס אפ לתובע כך: "אבי בוקר טוב, קודם כל לא חזרת אלי כפי שהבטחת. ימי ההודעה מוקדמת שלך מתחילים להיספר כפי שהסברתי לך. שנית יש לך מפתח? התובע השיב לגברת דנין בהודעה מוקלטת שהוגשה לבית הדין ושבה הוא אומר "בוקר טוב מיכל, לא הודעתי לך כי אין למה. נגיד עשית השבוע סידור עבודה זה כבר לוקח 6 ימים, מה נשאר לעבוד. וכן אצלי מפתח אתמול הבאתי אותו ושכחתי להחזיר אותו". ביום 1.6.2020 פנה התובע אל גברת דנין בהודעת ווטס אפ שבה כתב: "מה קורה מיכל? אני צריך שתביאי לי מכתב פיטורים שאני יחתים בלישכה עד שאני ימצא (כך במקור – רב"ה) עבודה". גברת דנין נעתרה לבקשתו, לטענתה בתמימות ומתוך רצון לסייע לו. בחלוף כשבועיים קיבלה מכתב מבא כוח התובע שבו כתב, בין היתר, "כי מרשי התפטר מעבודתו עקב הרעת תנאים דראסטית במקום העבודה, תוך פגיעות רבות בזכויותיו כעובד, ותוך פגיעה כלכלית במשכורתו באופן קבוע...", ודרש לקבל מסמכים שונים (נספח ב' לתצהיר הגברת דנין).

דיון והכרעה התביעה לפצוי בגין אי עריכת שימוע: בראש אזכיר את הידוע והוא שמטרת הליך השימוע היא לאפשר לעובד להביא לפני המעסיק את גירסתו לטענות המועלות כלפיו במטרה לנסות לשכנע את בעל הסמכות שלא לממש את כוונת הפיטורים.

אלא שכפי שעולה מקביעותי לעיל, דוקא התובע הוא שהיה צריך לתת לנתבעת הודעה מוקדמת והגברת דנין אף עמדה בפועל על כך שעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, כפי שעולה מההתכתבות בין הצדדים שהבאתי בפרק העובדתי.

...

רוצה לומר שאין באלה כדי לשנות מהמסקנה שהלכה ולמעשה התובע התפטר ונדרש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת אך סירב.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

אין מנוס מהמסקנה כי ספק אם היה מקום להגישה מלכתחילה והיא אף מדגימה היטב את ריבוי ההתדיינויות שמעמיסות על מערכת בתי הדין שלא לצורך.

לטענתו העובדת הזרה זכאית לפצוי בגין הרכיבים הבאים: שכר עבודה, הפרישי שכר, נכויי שכר, פצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פנסיה, חופשה, הבראה, שעות נוספות, אי עריכת שימוע כדין ופצוי הלנה.

ביום 6.10.2021 הגישו הנתבעים 1-2 בקשה לדחיית התביעה כנגדם על הסף, הבקשה נשוא החלטה זו. עיקר הטעמים עליהם ביססו את בקשתם הם: המחאת הזכות עליה נסמכת התביעה אינה המחאה גמורה בדרך של מכר אשר לאחריה לא נותרו עוד זכויות בין הממחה לנמחה (בין העובדת הזרה לתובע) אלא המחאה על דרך השיעבוד אשר ניתנה כאמצעי להבטחת פרעון החוב, ואשר פוקעת מאליה עם פרעון החוב על ידי הממחה; על כך שאין מדובר בהמחאה גמורה ניתן ללמוד מכתב התביעה בו נטען כי הלוות שילמו לתובע חלק מתשלומי ההלוואה "באופן מפוזר וחלקי" וזאת לאחר מועד החתימה על המחאת הזכות; מכאן שאין התובע רשאי לתבוע ו/או לקבל את מלוא הסכום הנמחה אלא רק את יתרת החוב של הלוות כלפיו, כפי שקיימת, אם קיימת, בעת מימוש השיעבוד; העולה מהאמור הוא שהתובע אינו חליף של העובדת הזרה שכן אין בהמחאה כדי להעביר לו בעלות בזכויותיה של העובדת הזרה, אלא רק ליצור שעבוד על זכויותיה; מאחר התובע אינו חליף של העובדת הזרה אין לבית דין זה סמכות עניינית לידון בתביעה; כמו כן המחאת הזכות אינה חוקית ונעדרת תוקף משפטי הן בהיבט העקרוני והן בהיבט הקונקרטי, זאת מהטעמים הבאים: זכות התביעה בבית הדין לעבודה היא אישית ונוגעת ליחסי עובד-מעביד ולכן אינה ניתנת להמחאה; עפ"י ס' 1(א) לחוק המחאת חייבים, תשכ"ט- 1969 נשללה האפשרות להמחות זכות שעבירותה הוגבלה בדין, כאשר גם בהתאם ל"הוראות הנפרע" אשר הוספו על ידי התובע לכתב המחאת הזכות במועד מאוחר יותר, הורה התובע לחייב או למי שבא במקומו להעביר כל סכום כסף המגיע היום ו/או יגיע בעתיד לעובדת הזרה "ואינו מוגן בדין" לחשבון בנק המתנהל על שמו; אלא שבהתעלם ובנגוד להוראותיו של התובע עצמו הוא הגיש תביעה המבוססת על עילות מכוח חוקי עבודה קוגנטים לפיהם נשללה האפשרות להעביר סכומים מכוחם; לפיכך, שעבוד כל הכספים המגיעים לעובדת הזרה, כפי שנירשם בהמחאת הזכות, הנו אסור על פי חוק מגן ואין לו תוקף משפטי; לחלופין, גם אם הזכויות ניתנות להמחאה הרי שהיקפה מוגבל רק לביטוי הכספי, אשר אינו שנוי במחלוקת; כמו כן, לצורך מימוש המחאת הזכות הנטענת ותביעת הזכויות המגיעות לטענת התובע ואף כעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, היה עליו לצרף להליך את העובדת הזרה ומשלא עשה כן ובהיעדר כל הרשאה ו/או סמכות לייצגה, דין התביעה להדחות; בנוסף, בפסק דינו של בית הדין הארצי נקבע כי ספק אם להוראות ס' 8 לכתב ההמחאה יש תוקף משפטי בהיותן מנוגדות לכאורה לתקנת הציבור ובהיותן פוגעות לכאורה בתקינות ההליך המשפטי; כתב ההמחאה נחתם על ידי העובדת הזרה ביום 11.11.2017 כאשר פרטי ה"חייב" נשארו ריקים ומולאו רק ארבעה חודשים לאחר מכן, כאשר התובע הוסיף את פרטי המנוחים והנתבעת 3 כ"חייבים" וכן מילא ב"הוראות הנפרע" את פרטיו וחתם עליה; כתב המחאת הזכות נחתם לטובת מוסד כספי מורלונס שאינו אישיות משפטית; כתב המחאת הזכות נוסח באופן כללי וסתמי ונעדר מסוימות וגמירות הדעת הנדרשים; מאחר והמסמכים עליהם הוחתמה העובדת הזרה על ידי התובע ערוכים בשפה משפטית שאינה מוכרת לה והם לא תורגמו לשפה בה היא שולטת ברור שהיא לא הבינה על מה היא חותמת ומה המשמעות המשפטית שלהם.

כך ובלשון בית משפט קמא: "כפי שכבר קבעתי אינני קובעת כי החוב הוחזר אך עצם קיום האפשרות כי כך היה אינה מאפשרת לי לפסוק על סמך כתב המחאת הזכויות." והרי אין חולק, כי הנושה אינו יכול להפרע פעמיים, ומקום שבו הודה המבקש כי נקט בפעולות לגביית החוב אל מול פריאס וחברותיה, ובפועל גם גבה חלק מן החוב, היה עליו להניח תשתית ראייתית בפני בית משפט קמא באשר ליתרת החוב לגבייה שמכוח יתרת חוב זו היתה יכולה לקום לו העילה למימוש כתב המחאת הזכות.

...

כן צרף התובע מסמך שכותרתו "כתב המחאת זכויות" (נספח 2 לכתב התביעה), הנחזה להראות כחתום על ידי העובדת הזרה, ממנו עולה כי זו המחתה לטובת "מוסד כספי מורלונס" את זכויותיה כלפי הנתבעים, וכך נכתב: "בהמחאה גמורה, מוחלטת ובלתי חוזרת לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, את כל זכויותיי הכספיות מכל מין וסוג שנתגבשו ו/או עתידות להתגבש (להלן: 'הזכויות') אצל כל גורם ומקור לרבות, אך לא רק, כספים וזכויות שמקורם ביחסי עובד-מעסיק". סעיף 3 להמחאת הזכות קובע "לכן, הנני מורה לחייב לשלם לנמחה או למי שהנמחה יורה עליו (להלן: 'הנפרע') לחשבון בנק או דרך אחרת, כפי שהנפרע יקבע בכתב, כל סכום כסף שנצבר לזכותי אצל החייב עד היום ו/או שיגיע לי מהחייב בזמן כלשהו לאחר מכן, עד לסך של 27,240 ₪ או עד להודעת הנפרע, בכתב, על חדילת תשלום, המוקדם שביניהם". בכל הנוגע לתקופת עבודתה של העובדת הזרה בבית המנוחים טוען התובע כי פיטוריה נעשו שלא כדין בחוסר תום לב מצד המנוחים והנתבעת 3 שהם מעסיקיה במשותף.

נציין בהקשר זה שמצאנו פגם בהתנהלות התובע אשר לא פירט בתביעתו את סכומי ההלוואה שנפרעו על ידי הלוות לפני הגשת התביעה כאשר נציין שאנו סבורים שאין די בכך שבכתב התביעה נכתב שהלוות שילמו תשלומים באופן "מפוזר וחלקי". כן מצאנו פגם בכך שלאחר הגשת התביעה ולאחר שהתובע גבה כספים נוספים מהלוות ו/או מי מטעמן הוא לא תיקן את תביעתו בדרך של הקטנת הסכום ולא עדכן את בית הדין בעניין זה. הסתרה זו של התובע מהווה חוסר תום לב, לכל הפחות.

גם תביעה זו נדחתה מהטעם שהתובע לא הוכיח את סכום התביעה וכך נקבע: "טעם נוסף ואחרון לדחיית דין התביעה היא כי התובע לא הוכיח את סכום התביעה.

] מכל המפורט לעיל דין התביעה להידחות מכוח סעיף 45א(3) לתקנות בית הדין ובנסיבות אלה מתייתר הצורך להכריע בטענות הנתבעים 1-2 לעניין העדר סמכות עניינית של בית דין זה לדון בתביעה ולעניין תוקפה של המחאת הזכות וכיו"ב. סוף דבר: מכל המפורט לעיל- התביעה נדחית.