תביעה להקצאת משק חקלאי ללא תשלום דמי חכירה מהוונים

ביום 7.9.15 הגישו התובעים את תביעתם זו לבית משפט השלום ברמלה, בה תבעו מהנתבעים פיצויים בסך 1,120,000 ₪, לפי הפרוט כדלקמן: · בגין ביטול ההיתקשרות לרכישת הבית, לחייב את כל הנתבעים לפצות את התובעים בסך 255,000 ₪; · בגין הפרת חובה חקוקה של הפעלת וועדת קבלה בנגוד לתיקון לפקודת האגודות השיתופיות לחייב את הנתבעים 1, ו-4 עד 8 שלם לתובעים את הסך 465,000 ₪; · בגין פירסומי לשון הרע, לחייב את הנתבעים 1, 4 ו-5 בסך 200,000 ₪; · בגין הפגיעה בפרטיות התובעים לחייב את הנתבעים ו-4 לשלם לתובעים 200,000 ₪.

אין לו הסבר מדוע בחר להפסיד לטענתו 60,000 ₪, כאשר כל עוד לא שילם את הסך מיליון ₪ היה משלם דמי שכירות לכל היותר 10,000 ₪.

המנהל הקצה מיגרשי מגורים בהרחבות הישוב החקלאי על פי המלצת האגודה בתמורה לתשלום דמי חכירה מהוונים.

5.3 מיגרשי בניה למגורים אשר יוקצו בפטור ממכרז, יוקצו על ידי המנהל למומלצי האגודה, שהנם יחידים ואשר אינם בעלי זכות בנחלה, במשק עזר או במיגרש מגורים כלשהוא במועד הקצאת המיגרש בהרחבה.

...

סבור אני שאין לסמוך על ההקלטה ועל התמליל, שכן על פי הפסיקה, על מנת לקבל הקלטה כראיה על מגיש ההקלטה להוכיח באיזה מכשיר הקליט את ההקלטה, את תקינות המכשיר, היכן נשמרה ההקלטה וכי לא נעשה בה כל שינוי, ואם הועברה ההקלטה מצורה אחרת של הקלטה לצורה אחרת של הקלטה, ליתן חוות דעת אופן ביצוע ההעברה.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעתם של התובעים נגד הנתבעים בגין הוצאת לשון הרע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעים.

מבוא וטענות הצדדים לפניי תובענה להצהיר כי הנתבעת 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות") חייבת להקצות לתובע, חבר פעמי תש"ז, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה"), את משק 38 במושב, ללא תשלום דמי חכירה מהוונים, בהתאם לתנאים שחלו בעבר על הקצאות כאלה.

...

ענייני מקרקעין ונחלות אינם מסוג העניינים שיש מקום להידרש להם, ולהכריע בהם, על יסוד טענות שבעל פה [חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, סעיף 80].

תביעת התובע לפיצוי ושיפוי בגין נזקים נלווים לאיחור בהקצאת הנחלה במושב סולקה על הסף, בהיותה בלתי מגובשת וגם חורגת מסמכותו העניינית של בית משפט זה. סוף דבר: תביעת התובע נגד הרשות נדחית.

תביעת התובע נגד האגודה, בעניין הנשיאה בדמי החכירה המהוונים שהרשות דורשת, מתקבלת באופן חלקי; במובן זה שהאגודה תישא במחצית העלות הזו, בכפוף לתחימת החבות כמפורט לעיל [בפסקה ‎45].

תביעתו הכספית הנלווית של התובע נגד האגודה נדחית על הסף מחוסר סמכות עניינית.

התובענה נגד הרשות בהמרצת הפתיחה טענה המבקשת שיש להורות לרשות לרשום את חלקת בית המגורים על שמה, משום ש- (1) ההסכם בין המבקשת לאגודה מהוה הסכם לטובת צד ג'; (2) פסק הדין מ-92 מחייב את הרשות; (3) למבקשת זכויות חכירה במשק כבר משנת 1971, וזכויות אלה נשארו שייכות לה כאשר חלקת בית המגורים פוצלה מהמשק.

הזכויות שהיו למבקשת היו זכויות במשק חקלאי, ועתה היא מבקשת לרשום על שמה זכויות שונות- זכויות חכירה בחלקת בית המגורים, הנמצאת בשטח שייעודו איזור מגורים א' [תצהיר שבתאי, ס' 68, תר/נד], כאשר על פי נהלי הרשות, במקרה כזה יש לשלם דמי הוון, ולא ניתן לשלם דמי חכירה שנתיים (ראו סעיף ‎29 לעיל), זאת להבדיל ממשק חקלאי (נחלה).

בהחלטת הועדה הבין מוסדית למגורים בנחלות מיום 31.10.91 [תר/כ], ובמכתב המינהל מיום 14.11.91 [הפ/3] נאמר במפורש כי ניתן להחכיר את חלקת בית המגורים למבקשת "... בדמי חכירה מהוונים כמקובל במינהל ...". לעניין שטח החלקה ושיעור דמי ההוון, אמנם הנהלים השתנו במשך הזמן, אך ניתנו למבקשת הזדמנויות לתשלום דמי ההוון בהתאם לנהלים שהיו קיימים במועד הרלוואנטי, ראו- מפרטים כספיים מיום 15.3.99 [תר/לב], 24.9.01 [תר/לג] ו-4.12.02 [תר/לה], בהם ניתנה למבקשת אפשרות לשהלם דמי הוון בשיעור 66%, עבור חלקה בשטח של 1,860 מ"ר [שומות שצורפו למפרטים מיום 24.9.01 ו-4.12.02; תצהיר שבתאי, ס' 37 - 39]; בכל אחד מהמפרטים שנשלחו למבקשת נרשם: "אם לא נקבל הסכמתך למיפרט הכספי כשהוא חתום על ידך תוך 14 יום, נראה בכך חוסר ענין מצדך בביצוע העסקה". המבקשת לא שילמה את דמי ההוון במועד ונוכח הנהלים החדשים, לא יכולה יותר הרשות להקצות למבקשת את חלקת בית המגורים בהתאם להחלטות מועצה ונהלים אשר בוטלו.

...

למרות זאת, אני סבור שהאגודה קיימה את התחייבותה בהסכם, מהנימוקים הבאים: בטרם חתימת ההסכם קיבלה האגודה הסכמה של המינהל להקצות למבקשת חלקה בשטח של דונם [הפ/3]; חלקת בית המגורים פוצלה מהמשק, והמינהל שלח למבקשת 3 מפרטים כספיים [תר/לב, תר/לג ו-תר/לה], בהם איפשר המינהל למבקשת להתקשר עמו בהסכם חכירה לחלקה כשטח של 1,860 מ"ר (שטח גדול מהתחייבות האגודה).

תוצאה אני דוחה את התובענה נגד משיבה 1 (הרשות), משיבה 3 (האגודה) ומשיבים 4 ו-5 (הזוג גולדמן).

המבקשת תשלם את הוצאות הרשות בסך 20,000 ₪, הוצאות האגודה בסך 20,000 ₪ והוצאות הזוג גולדמן, אשר לא היו מיוצגים, בסך 7,500 ₪.

ערעורים אלה מופנים נגד החלטתו של בית משפט קמא לחייב את המערערת והמשיבה שכנגד, פעמי תש"ז, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המושב), לשאת במחצית התשלום של דמי חכירה מהוונים אשר נדרשים על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) כתמורה בעד החכרה לדורות של יחידת מקרקעין הידועה כמשק 38 או כנחלה 38, אשר נימצאת בשטח המושב (להלן: הנחלה), למשיב ולמערער שכנגד, מר שמואל גובר (להלן: שמואל).

המושב הוסיף וטען כי בנסיבות אלה, נוכח העובדה ששמואל הפר את חובתו לנהוג בסבירות, לא יהא זה הוגן לאפשר לו לקבל לידיו את הנחלה מבלי לשלם בעדה תמורה הולמת; ובודאי שלא יהא זה ראוי לחייב את המושב לשלם תמורה כאמור, או כל חלק ממנה, במקומם של בני גובר.

בית המשפט קבע איפוא כי הצדדים חייבים לחלוק ביניהם את עלות ההקצאה של הנחלה – התשלום של דמי חכירה מהוונים לרמ"י – בחלקים שוים.

הוא לא ישב על הגדר ולא ישן על זכויותיו; תביעתו נגד המושב לא נפגמה על ידי שהוי וממילא לא היתיישנה; ועל כן, לדבריו, בית משפט קמא שגה בהחליטו להפחית בחמישים אחוזים את חובת המושב לשלם לרמ"י את דמי החכירה המהוונים בעד הנחלה.

...

דיון והכרעה סבורני כי עלינו לדחות את שני הערעורים וכך אציע לחבריי לעשות.

טענה זו דינה להידחות מאחר שפסק הבורר זכה למעמד של פסק דין של בית משפט ביום אישורו, 24.11.2010 – זאת, מכוחו של סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

לאחר שידענו כי לכל אחד מבעלי הדין הללו היתה הזדמנות להביא למימושו של פסק הבורר לפני שנת 2004, לא נוכל להגיע למסקנה שונה.

בין הקבוץ לבין רשות מקרקעי ישראל (בשמה הקודם מינהל מקרקעי ישראל), נחתם ביום 17/4/1990 הסכם חכירה ולפיו הוחכרו לקבוץ שטחי קרקע למטרות שונות לרבות תעשייה ומשק חקלאי (שטחי המקרקעין שנכללו בהסכם יכונו המשבצת).

בשנת 2006, במסגרת שינויים שעברו על הקבוץ, החליט הקבוץ לפעול, בגדרן של החלטות מועצת רשות מקרקעי ישראל, להקצאת מגרשים לבנית בתי מגורים לחברים בתוך שטח המשבצת (להלן: שיוך דירות).

עם חתימת הסכם החכירה נדרשו העותרים לשלם, ושילמו, דמי חכירה מהוונים לרשות מקרקעי ישראל בסך של 809,366 ₪.

כידוע, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו דן בתביעות כספיות להשבת תשלומים, לרבות תשלומי מס ששולמו ביתר (ראו רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812 (1990); רע"א 3879/05 עריית חדרה נ. חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (12/7/2005); בר"מ 8689/16 עריית רמת השרון נ. הכפר הירוק (26/9/2017); ד' ברק ארז, משפט מנהלי, כרך ד' - משפט מנהלי דיוני, 135, 136 (2017)).

נעיר עוד כי אם ייקבע כי רשות מינהלית דרשה תשלום שלא כדין, אין הדבר מביא בהכרח לחיוב בהשבה, וייתכנו מצבים שבהם תופטר הרשות מהשבת תשלומים ששולמו ביתר, כגון אם נימנע התובע מלנקוט בהליכים לתקיפת הגבייה במועד, כאשר הרשות הסתמכה על התשלום, כאשר הכספים כבר הועברו לצד שלישי ועוד (ראו פירוט אצל ד' ברק ארז הנ"ל, עמ' 137-136).

...

גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר מכל הטעמים האמורים, אני דוחה את העתירה.

העותרים ישלמו לוועדה המקומית הוצאות העתירה בסך של 4,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.