המבחן המהותי לקיומה של החזקה הוא "שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא..." (סעיף 34כד לחוק העונשין);
הנאשמים עשו דין לעצמם והשתלטו על הדירה בנגוד לרצונה של עמידר, שבאחריותה ומחובתה להקצות דירות ממלאי הדיור הצבורי למי שעומד בתנאי הזכאות לדירה, לפי מדדים אובייקטיביים.
אינטרס הציבור בחלוקה הוגנת של המשאב הצבורי המצומצם, נפגע באופן מהותי המצדיק את העמדתה של הנאשמת לדין יחד עם הנאשם;
עוד הזכירה המאשימה את קביעות הדין בדבר רוחבו של שיקול הדעת שנימסר לתביעה, שמחייב איפוק וריסון בהתערבותו של בית המשפט בהעבירו את פעולותיה תחת שבט הבקורת המנהלית;
דיון ומסקנות:
שלא כדעת התביעה, טענות הנאשמת אינן מחייבות בירור עובדתי שבהבאת הראיות, ואין לדחות את הדיון בהן.
...
הצדקתה של העבירה הפלילית היא בהגנת רכושו של מחזיק וזכותו ליהנות ממנו ללא הפרעה, אך גם במניעת מצב של עימות העלול לגלוש לאלימות פוגענית, בין המחזיק לבין הפולש לנכס;
ההצדקות שבבסיס העבירה הפלילית אינן מתקיימות ברגיל במצב בו המחזיק הוא תאגיד או רשות: לאלה יש משאבים וידע המספיקים להתמודד עם הפגיעה בחזקתם, ואין סכנה של ממש להתלקחות אלימה (אזכיר – במקרה דנן ענייננו במצב 'טהור' שבו לא נטען לפגיעה פוטנציאלית באורגן של תאגיד או שלוחו, אלא ישירות ובלבדית בתאגיד);
נמצא, שלא זו בלבד שאין הוראת חוק או הלכה פסוקה המקנים לתאגיד או רשות את היכולת להיות מאוים, מוקנט, או נעלב, גם אין לכך הצדקה;
אני קובע אפוא, בעניינה של הנאשמת, שכתב האישום אינו מגלה עבירה, שכן לא ניתן לעבור את העבירה כלפי תאגיד או רשות;
לדעה אחרת, לפיה תאגיד עלול להיות "מוקנט", ראו ת"פ 39936-11-13 מ.י. נ' אבו אמדע'ם (2017)[footnoteRef:3], סעיפים 210-212, שם נסמכה קביעת בית המשפט על ספרו של י' קדמי, הדין בפלילים – חלק שני (2005), ע' 985.
סוף-דבר:
בעניין הנאשמת, מבוטל כתב האישום לפי סעיף 150 לחסד"פ, לאחר קבלת טענת הנאשמת לפי סעיף 149(4) לחוק.
