תביעה להקפאת חוב, ביטולו ופיצוי בגין טעות במוסד לביטוח לאומי

בית משפט השלום בנתניה תא"מ 34070-12-13 כהן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' לפני כבוד השופט אלי ברנד תובע פייר מיקאל מנחם כהן נתבע צד שלישי המוסד לביטוח לאומי מחסני ערובה נעמן בע"מ ב"כ התובע: עו"ד יהודה אדרי ב"כ הנתבע: עו"ד יעל יעקבי ב"כ צד ג': עו"ד יואב אוסישקין פסק – דין

ברם, התובע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי זו ברע"א (מחוזי מרכז) 57014-05-17 ובפסק דינו מיום 7.1.18 ביטל בית המשפט הנכבד החלטתי זו וקבע כך (פסקה 6 לפסק הדין) – "העילה המרכזית המתבררת בהליך קמא הנה בדבר אופן מכירת רכבו של המבקש- עליו הוטל, כאמור, עיקול ע"י המשיב בהתאם לחוב שנצבר לטובתו- כאשר לטענת המבקש המכירה בוצעה טרם מוועדה וללא ידיעתו. עילה זו נטענה ופורטה עוד בכתב התביעה המקורי שהוגש לבית הדין האיזורי לעבודה, ללא כל מחלוקות מטעם המשיבים בעיניין היתיישנות עילת התביעה. ניתן לראות את העילות האחרות המופיעות בכתב התביעה המתוקן כנובעות מעילה זו שנטענה בכתב התביעה המקורי. כך, למשל, הטענה כי הרכב נמכר בסכום הנמוך משוויו ועל המשיבים לפצות את המבקש בגין כך, הטענה בדבר פגמים במסמכי מרכז מכירת הרכב, הטענה בדבר פגמים במכירת הרכב, הטענה לפיה המכתבים מטעם המשיב נשלחו לכתובת שגויה – טענות אלו נובעות, לכאורה, מעילת התביעה המרכזית לפיה הליכי מכירת הרכב בוצעו שלא במועדם וללא ידיעת המבקש.

יוער גם כי בסעיף 15 לכתב התביעה המתוקן טען התובע כי לנתבע – "היה דיי (כך במקור – א.ב.) זמן בכדי למנוע ו/או להשהות את מכירת הרכב ...", בסעיף 18 טען התובע – "שכל הפעולות שבוצעו ע"י התובע ... מעידים (כך במקור – א.ב.) כי היה מעוניין בהסדרת החוב ובהשהיית הליך מכירת הרכב", בסעיף 21 טען התובע כי – "אדם מן היישוב שמגיע לנתבעת (כך במקור – א.ב.) והיא מצידה מנסה לבא לקראתו להסדרת חובו ... יוצא מהנחה כי הליך מכירת המיטלטלין מושהה/ מוקפא ...", בסעיף 22 טען כי – "על אף שהתובע פעל למען הסדרת חובו ... הנתבעת לא טירחה להודיע לצד שלישי על השהיית הליך המכירה שכן התובע/חייב מנהל איתה הליך של הסדרת חוב ..." ובסעיף 26 טען כי – "לא היתה לו היכולת לדעת כי הליך מכירת הרכב נמשך כסדרו ...". בכל הציטוטים מכתב התביעה המתוקן הנזכרים לעיל ברור כי מדובר בציפיה או בהנחה של התובע – לטעמו הנחה סבירה – כי הליך המכירה יעוכב בשל עצם הבעת הכוונה והנסיון להסדרת החוב, המעוגנת לטעמו בחובה כלשהיא המוטלת על הנתבע לנהוג כך בעקבות עצם הודעת אימו על כוונתם להסדיר חובו אף טרם שנעשה דבר מה מעשי בנושא זה. ברי, אפוא, כי לא רק שלא נזכר כאן ולו ברמז הסדר מחייב בין הצדדים לעיכוב הליך המכירה אלא שביטויים מדודים אלה מלמדים על כך שהעיקר חסר מן הספר וכי מי שכתב כתב תביעה זה לא סבר ולא טען כי בין הצדדים נכרת הסדר מחייב לעיכוב הליך המכירה, באשר היה טוען זאת במפורש כטענה רבת עצמה יותר מכל אלה שצוטטו לעיל, וממילא לא יכול היה הסדר כזה שלא נכרת להיות מופר.

לאור האמור אני קובע כי בנסיבות ענייננו לא חלה על הנתבע החובה לעכב את הליך מכירת רכב התובע וממילא הוא לא הפר חובה כזו ולא קמה לתובע עילת תביעה בשל כך. האם זכאי התובע לפצוי בגין העובדה שההסדר נעשה לאחר שרכבו נמכר? טענה נוספת שהעלה התובע היא, כי לא היה תאום בין הנתבע לבין הצד השלישי ובעקבות כך נסעו הוריו לשחרר את הרכב למרות שנמכר כבר מספר ימים קודם לכן.

...

כפי שכבר צויין לעיל, אכן חל מחדל של התובע אשר הוביל להטרחתם לריק של הורי התובע, אשר גם אם אינו מקים לתובע עילת תביעה סבורני כי יש לקחתו בחשבון למצער בעת פסיקת ההוצאות.

הפועל היוצא מן האמור הוא שאני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ ולצד השלישי בגין צירופו לכתב התביעה המתוקן בסך כולל של 2,500 ₪.

כן אני מחייב את הנתבע לשלם לצד השלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצד שלישי בסך כולל של 2,000 ₪.

עניינה של התביעה בטענת התובע, שלפיה הנתבע, המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל), הטיל על חשבונו עיקול, בנגוד לדין.

בעירעור, תקף התובע את פסק הדין האמור, הן הואיל ולשיטתו שגה בית הדין האיזורי לעבודה בכך שלא הכריע בתביעתו לפצוי בגין עוגמת נפש, והן בכך שנימנע מלהתייחס לטענתו, שלפיה יש לבטל את רכיב הקנס הכלול בחוב.

ודוק, במצב הדברים מושא התביעה, יכול היה המל"ל, לכאורה, לסרב לדרישת ההקפאה, וזאת, בין היתר, הואיל ודרישת ההקפאה נבעה מרכיב כספי בשיעור נמוך יחסית מסך החוב הנטען (וחלק מהחוב אף נוצר לאחר הגשת התביעה לבית הדין האיזורי), והואיל וטענות לזכאות לפצוי בגין עוגמת נפש, אין בהן כדי לעכב תשלום חוב קיים.

...

נוכח האמור לעיל, אני סבור כי התובע זכאי לפיצוי, בין מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, ובין בגין עוגמת נפש, מכוח עוולת הרשלנות.

עם זאת, אני סבור, כי הפיצוי שאותו יש לפסוק לטובת התובע הוא "על הצד הנמוך". הטעמים לכך הם כדלקמן: ראשית, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

סיכומו של דבר, לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבור, אם כן, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הטלת העיקול בניגוד להתחייבות שלא לעשות כן, אך, נוכח המפורט לעיל, יש לפסוק פיצוי על הצד הנמוך בלבד.

באשר להנחיית הכנ"ר, נטען כי ההנחיה כלל אינה חלה על תביעת החוב בה עסקינן, ובכל מקרה הפרשנות שניתן לדין על ידי בתי המשפט היא הפרשנות המחייבת, ולא הנחיות הכנ"ר. עוד היתייחס הנאמן לטענת המערערת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שבקש להסיק מאי-תחולתו של סעיף 134(א) לפקודה לגבי ריבית לפי חוק ההוצאה לפועל לבין אי-תחולת הסעיף לגבי ריבית סטאטוטורית.

אופן חישוב הפרישי הצמדה וריבית סעיף 75 לפקודה קובע כך: "כל חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פגור בתשלום, וביום מתן צו הכנוס כבר עבר זמן פירעונו והוא בר תביעה בפשיטת רגל, רשאי הנושה לתבוע עליו ריבית או הפרישי הצמדה או הפרישי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפירעון שנקבע במסמך ועד לתאריך הצוו, ואם לא נקבע במסמך זמן פירעון – לתקופה שמן היום שבו נימסרה הודעה לחייב ועד לתאריך הצוו, ובילבד שבהודעה נאמר שידרשו ממנו ריבית או הפרישי הצמדה או הפרישי הצמדה וריבית כאמור." (ההדגשות אינן במקור – ד.מ.) לעומת זאת, סעיף 134(א) לפקודה, קובע כך: "הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961." (ההדגשות אינן במקור – ד.מ.) אין חולק כי בשנים הרלוואנטיות לענייננו, חישוב ההצמדה והריבית לפי סעיף 134(א) מביא לסכום גבוה יותר מחישוב ההצמדה והריבית לפי סעיף 75 לפקודה, על פיו (ועל פי סעיף 1 לפקודה) מדובר בריבית שנתית לא צמודה בשיעור של 3%.

עם זאת, לצימצום זה נקבעו חריגים (ראו סעיפים: 234(א)(2), (4) ו-(5) לחוק) ונראה כי בסופו של יום במסגרת החוק שמר המחוקק במידה לא מבוטלת את דין הקדימה של רשויות השילטון (ראו: דוד האן דיני חידלות פרעון כרך ב 835 (מהדורה שניה, 2018)).

אדרבה, בנקודות מסוימות המחוקק אף הרחיב את העדיפות הנתנת לרשויות (וראו למשל סעיף 234(א)(2) המקנה דין קדימה לסכומים שנוכו במקור למוסד לביטוח לאומי, דבר שלא היה קיים במסגרת סעיף 78(2) לפקודה).

גם אין חולק כי הבקורת השיפוטית על פעולות בעל תפקיד, ובכלל זה על החלטות בעינייני תביעות חוב, מתאפיינת בריסון ובהתערבות במשורה (ורדה אלשיך, גדעון אורבך הקפאת הליכים – הלכה למעשה 722-721 (מהדורה שנייה, 2010); ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (27.12.2010); ע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן, פסקה 14 (4.8.2014)).

...

ברם, אין מסקנה זו גוררת בהכרח מסקנה אחרת לפיה סעיף 75 לפקודה חייב לחול במצב שכזה.

במצב זה, המסקנה שהייתה יכולה להיות מתבקשת היא, כי קיימת רק תחולה להוראותיו המפורשות בדבר צבירת הפרשי הצמדה וריבית של חוק מע"מ (או פקודת מס הכנסה לפי העניין).

הביטוי "חוב ... שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום" מלמדנו אך ורק על כך שסעיף 75 איננו עוסק בחובות שיש לגביהם הוראת שיערוך סטטוטורית – זאת, ותו לא. במצב דברים זה, מוטל על הפרשן לבדוק אם יש בפקודת פשוטת הרגל סעיף אחר אשר מסדיר את עניינם של חובות שיש לגביהם הוראת שיערוך סטטוטורית; ולאחר שבדקנו ומצאנו שהסדרה כאמור מצויה בסעיף 134(א) לפקודה, אשר מתייחס, כלשונו, לכל חוב ש"כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית" – כל שנותר לנו לעשות הוא להפעיל את הוראתו של סעיף זה כלשונה, בדרך שמציע חברי.

הנושה "אשר מששה אינוו" שהגיש תביעת חוב על סך של 58,765 ₪ מצטרף להמלצת בעלי התפקיד ומבקש להורות על ביטול ההליך ולחילופין על החרגת חובו.

עד למועד הגשת הדו"ח המסכם מיום 12/03/2020 הוגשו נגד החייב 21 תביעות חוב בסך 4,233,038 ₪ מתוכם סך של 3,171 ₪ בדין קדימה למוסד לביטוח לאומי.

החייב הבהיר בחקירתו כי מדובר בטעות שכן אימו נפטרה לפני כ- 5 שנים, וטרם פטירתה היא התגוררה בדירת עמידר בחיפה.

המנהל המיוחד ביקש להקפיא את המלצות הדו"ח המסכם עד לבירור מלא של הארוע ומשמעויותיו, ולהורות למישטרה להעביר את הכספים שברשותה לקופת הכנוס של החייב ולא לידי החייב.

גזר הדין בעיניינו ניתן ביום 03/08/2018 (שבועות ספורים טרם מתן צו הכנוס) גזר על החייב מאסר בפועל של 6 חודשים אשר ירוצה בעבודו שירות, מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים ופצוי למתלוננים בסך 11,000 ₪ מתוכם סך של 5,000 ₪ לנושה.

...

לאחר שעיינתי במכלול תגובות הצדדים, נחה דעתי כי ראוי לבטל את ההליך.

נראה כי החייב בחר שלא לנצל את ההזדמנות שניתנה לו על מנת לפתוח דף חדש בחייו רחוק מכל מה שקשור להימורים, ולכן אין לו אלא להלין על עצמו, ואין מנוס מלקבוע כי התנהלות זו הינה התנהלות בחוסר תום לב המצדיקה את ביטול ההליך.

לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול ההליך ומחיקת הבקשה לפשיטת רגל על כל השלכותיה.

בהתאם להסכמה זו נשלחה הודעה לבית המשפט כדלקמן: הואיל ובתיק זה הנאמנים נימנעו מהפעלת החברה מחד, ומאידך במהלך הבדיקות שביצעו הנאמנים, לרבות באמצעות מהנדס מטעמם, נדרשו עובדי החברה ו/או חלקם למסור לנאמנים מידעים הנוגעים להתכנות הפעלת הפרויקטים בהם נקשרה החברה, הוסכם כי הנאמנים יאשרו, במסגרת תביעות החוב שיוגשו על ידי העובדים, שכר אף בגין תקופת בדיקת התכנות הקפאת ההליכים, וסכומים אלו ישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעות החוב שיגישו העובדים בהליך הפרוק.

באת כוח הממונה על חידלות הפרעון (שבאה בנעלי כונס הנכסים הרישמי), הבהירה כי המתוה שהוסכם בתיק ההקפאה היה מוטעה.

תביעתם הייתה לשכר עבודה ופיצויים בעקבות פיטורם מהחברה, והמוסד אישר גמלה רק עבור התקופה שקדמה למועד צו הקפאת ההליכים.

התוצאה מכל האמור היא כי העובדה שבמשך תקופה קצרה המשיכו המבקשים לעבוד בחברה לאחר צו הקפאת ההליכים אינה שוללת את זכותם לגימלה עבור תקופה זו. הליכי ההבראה הסתיימו בכשלון, צו ההקפאה בוטל, ובסופו של יום הוגשה בקשה למתן צו פתיחת הליכים לחברה במסלול של פירוק.

...

מהאמור מתחייבת המסקנה כי לא ניתן לעגן את זכותם של המבקשים לגמלה עבור תקופת ההקפאה במתווה המוסכם.

סוף דבר לאור כל האמור, אני קובע כי העובדים זכאים לגמלה, על פי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, גם עבור עבודתם בחברה מיום מתן צו ההקפאה, 3/1/2019, ועד ליום הפיטורים 11/2/2019.

בהתאם לתוצאת הבקשה, אני מחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם למבקשים הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 4,000 ₪.