תביעה להצהרת זכות מעבר וצו מניעה

רקע המבקשים הגישו את התביעה הנדונה במסגרתה עתרו להצהיר על קיומה ורישומה של זיקת הנאה לפיה שטח הגג המוצמד לדירת המגורים של המשיבה, כפוף "לזיקת הנאה מכוח שנים מסוג מעבר לטובת דירות המגורים של המבקשים". בכתב התביעה נטען כי בשנת 1971 ירש מר זרח שקט ז"ל, אביה של המבקשת 1 (להלן: המבקשת) את הבניין בשלמותו, מאביו ז"ל. למעט הדירה בה התגורר אביה המנוח, יתר הדירות בבניין היו מושכרות בדיירות מוגנת.

הבקשה לצוו מניעה במסגרת התביעה הגישו המבקשים בקשה לצוו מניעה, אשר נתמכה בתצהירה של המבקשת, להורות למשיבה להמנע מנקיטת פעולות אשר ימנעו גישה חופשית, לרבות פעולת נעילה, לשטח הגג, וזאת נוכח "זיקת הנאה מכוח שנים מסוג מעבר". לטענת המבקשים קיימות להן ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, שכן על פי הדין והפסיקה נוצרה לטובת דירותיהם זיקת הנאה מכוח שנים מעצם כך שבמשך למעלה מ- 38 שנים המבקשים/בעלי הזכויות הקודמים עושים שימוש בזכות המעבר בגג בו נמצאים דודי השמש שלהם.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים אני מורה על דחיית הבקשה.

סוף דבר הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו הוצאות המשיבה בסך של 25,000 ₪.

הסעדים המבוקשים בתביעה העיקרית הנם: סעד הצהרתי לפיו לתובעים זכות מעבר מכוח רשות בלתי הדירה ו/או זיקת הנאה מכוח כורח בדרך עפר סטאטוטורית העוברת צמוד לנחלתם (נחלה 7), בשטח המוגדר מבני משק בתכנית 3578/ג המהוה לטענתם דרך גישה בלעדית באמצעות רכב למבנה לול שהוקצה להם ע"י האגודה והסוכנות היהודית במהלך שנות השישים; צו מניעה קבוע המורה לסעדיה להמנע מבצוע עבודות ו/או מכל פעולה שיש בה כדי לחסום ו/או להפריע לשימוש התובעים או מי מטעמם בדרך העפר ו/או להמנע מהוצאת היתר בניה לעבודות אלה; צו לסילוק יד סעדיה מדרך העפר; צו עשה המורה לסעדיה להסיר כל חסימה או מיכשול שהציב בדרך העפר המובילה ללול של משק התובעים.

לטענתה, הזכויות במקרקעין נשוא התביעה מוסדרות בהתאם לחוזה משבצת תלת-צדדי בין הרשות, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית (העתק מהחוזה צורף כנספח א' לכתב הגנתה, להלן: "ההסכם המשולש"); אין לה כל ידיעה או נגיעה למחלוקות נשוא התביעה וממילא התובעים אינם עותרים לכל סעד כנגדה; היא מיתנגדת בתוקף למתן כל סעד שיש בו כדי להקנות ו/או להצהיר על זכויות מעבר לזכויות בהתאם לחוזה המשבצת.

...

כלומר לא התב"ע היא שיוצרת את זכויותיו הקנייניות של החוכר, אלא זכויותיו הקנייניות של החוכר הן שכפופות ומותאמות להוראות ולמגבלות התכנוניות הקבועות בתב"ע. לאמור לעיל, יש להוסיף ולציין כי ממכלול הראיות שהובאו בפניי לא שוכנעתי בנכונות טענת סעדיה כי תכנית 2265/ג הינה תכנית איחוד וחלוקה שקבעה את הגבולות הסופיים של הנחלות הנדונות.

סוף דבר הנה כי כן, מכל האמור לעיל ניתן להגיע להכרעה בסכסוך המשפטי הנוכחי, ובכפוף לאמור בסעיפים 80 – 82, ולקבוע כי יש לשמור על המצב הקיים כהווייתו נכון ליום תחילת הסכסוך.

ציווי זה יקוים תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. התביעה שכנגד נדחית.

החלטתי זו ניתנת בהמשך לדיון אשר היתקיים במעמד הצדדים לפניי ביום 14.08.2023, בבקשת צו מניעה במסגרת תובענה עיקרית להצהיר על זכויות התובע, תושב מג'דל שמס, על זכויותיו במקרקעין בלתי מוסדרים ולמנוע פינויו מהם על ידי המדינה.

מעבר לאמור, כמפורט בהסכמות, הסכימה המדינה בשלב זה להמנע מפינויו של התובע.

...

החלטתי זו ניתנת בהמשך לדיון אשר התקיים במעמד הצדדים לפניי ביום 14.08.2023, בבקשת צו מניעה במסגרת תובענה עיקרית להצהיר על זכויות התובע, תושב מג'דל שמס, על זכויותיו במקרקעין בלתי מוסדרים ולמנוע פינויו מהם על ידי המדינה.

אבהיר כבר כעת בפתח הדברים כי לאחר שבחנתי נסיבות העניין, בהתבסס על טענות הצדדים, ובטרם יקודמו ההליכים בתיק, בדרך של מינוי מומחה או בדרך אחרת, מצאתי כי מן הראוי לחייב את התובע לתקן את תביעתו ולהבהיר את המקור הנורמטיבי לזכויותיו הנטענות במקרקעין מושא התובענה.

לפיכך, לאחר שבחנתי מכלול הנסיבות ובהיעדר התייחסות התובע למסמך במסגרת תביעתו, ובטרם יורה בית-המשפט על מינוי מומחה מטעמו, מן הראוי כי התובע יבהיר באופן מדויק על מה מבוססת דרישתו להצהיר עליו כבעל הזכויות במקרקעין.

כן טענו הנ"ל שהתובעים פנו אליהם רק לאחר סיום עבודות הבניה בפעם הראשונה ודרשו לקבל זכות מעבר מרחבת ביתם תוך הריסת חלק מבניין, דבר אשר הנתבעים היתנגדו לו. לטענת הנתבעים, ההליך שבו נקטו התובעים איננו הליך הנכון, שכן קודם להגשת התביעה היה עליהם לפנות לביהמ"ש המחוזי להצהיר על קיום זכות מעבר וזוהי הצהרה שאיננה בסמכותו של בית-משפט זה. כך גם טענו שאין בית-משפט זה מוסמך ליתן צו הריסה.

התביעה הנה לצוו מניעה לאסור על הנתבעים להיתנגד לסלילתו ופתיחתו של כביש גישה או זכות מעבר, להכנס לחצר ביתם בחלק הפנימי של אותה חלקה.

...

דא עקא שקבלת ראיה זו ובחינתה על ידי מומחה, לפי הסכמת הצדדים, לא הניבה דבר, משעה שעל פי חוות הדעת לא ניתן היה להגיע למסקנה כלשהי המאשרת מתן הזכות.

בנסיבות אלו, אין מנוס מהמסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, לא קיומה של זכות מעבר סטטוטורית, ולא קיומה של זכות מעבר מכוח הסכם.

משכך דין התביעה להידחות.

לפני תביעה להצהרה על זכויות במקרקעין.

בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה לצוו מניעה לאיסור דיספוזיציה בדירה.

מעבר לטענות העובדתיות, נטען במישור המשפטי כי מדובר במסמכים המתיימרים להוות תצהירי הסתלקות ברם המסמך לא עונה על דרישות הדין.

...

עם זאת, הואיל ומסמך בכתב אינו דרישה דקלרטיבית אלא קונסטיטוטיבית שעה שמדובר בעסקה במקרקעין, וגם אם היתה הבעת רצון של ינקו להעניק לקלמן את זכויותיו בדירה, הרי שכדי שתשתכלל פעולה בעלת נפקות משפטית מחייבת נדרש מסמך בכתב ובפועל אין כזה בנמצא, אין מנוס אלא לקבוע שהתובעות לא עמדו בנטל הנדרש להוכחתן תביעתן ומטעם זה, נראה שיש לדחות את התביעה.

לפיכך אני דוחה את התביעה ומבטלת את צו המניעה הזמני.

בשים לב למשאבים שהושקעו בתיק ובהיעדר ראיות על תשלום שכר טרחה תשאנה התובעות בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבעים בסך כולל של 40,000 ₪ אני מורה על השבת הערבויות שהפקידו התובעות בבקשה לצו מניעה זמני, למפקידות באמצעות באת כוחן.