תביעה להצהרת זכאות לתואר ראשון וחיוב בהכרה ובתשלום זכויות

בפניי תביעתו של מר פרדי קוסקס כנגד משטרת ישראל לקבלת סעד הצהרתי שיורה למישטרה להכיר בזכאותו לשכר בדרוג המהנדסים; לחילופין, להצהיר כי בהחלטת וועדת החריגים שקיימה המישטרה לתובע, נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין, באופן שיש להשיב את עניינו לועדה.

מדובר בתביעה שניה שהגיש התובע להכרה בתואר מאוניברסיטת לטביה לצורך תשלום שכרו לפי דרוג המהנדסים.

אילו נידרש בית הדין הארצי להכרעה בנושא זה, היה מקבל את עמדת התובע; (3) התובע זכאי להיכלל בדרוג המהנדסים בהתאם לכללי המעבר כפי ששונו מעת לעת כמפורט במסמכי המישטרה מהתאריכים 20.8.98, 16.5.99, 31.5.01 ו- 10.3.03; (4) מדובר בארבעה מסמכים הקשורים זה בזה, המפנים ומסתמכים אחד על מישנהו והמעידים על שינויים שערכה המישטרה במועדים התייחסים לכללי המעבר כך שהתובע עומד בכללים אלה לצורך זכאותו לדרוג המהנדסים; (5) בזמן אמת, התובע לא ידע על חלק מהוראות המישטרה בנושא דרוג המהנדסים; (6) נפלו פגמים קשים היורדים לגופו של עניין בהליך המינהלי שקיימה המישטרה לתובע בועדת החריגים, המצדיקים התערבותו של בית הדין בהחלטת הועדה; (7) לעניין טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, יש לדחות את טענת הנתבעת כי מדובר בלימודים שהסתיימו לפני 17 שנה, שכן רק בשנת 2007 קיבל התובע אישור שקילות לתואר שלמד ורק אז יכול היה לפנות לנתבעת בבקשה להיכלל בדרוג המהנדסים; (8) טענת ההתיישנות לא נטענה בהליך הקודם ואף לא בעירעור; (9) יש לזקוף לחובת הנתבעת את התקופה שעד לקבלת החלטת וועדת החריגים; (10) על התובע חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הוראות הנתבעת בעיניין כללי המעבר ביחס לדרוג המהנדסים; עיקר טענות המדינה להלן תמצית טענות המדינה: (1) דין התביעה הנוכחית להדחות מחמת מעשה בית דין לאור הקביעות השיפוטיות לעניין מועד תחילת וסיום הלימודים של התובע, כמו גם לעניין טענותיו לזכאות; (2) דין התביעה להדחות גם מחמת היתיישנות שכן בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, ניהול ההליך הראשון לא הפסיק את מירוץ ההתיישנות; (3) לגופו של עניין, התובע אינו זכאי לקבל שכר לפי דרוג המהנדסים.

בעוד שהתובע עמד בכללים המזכים לעניין תחום הלימוד המזכה בדרוג המהנדסים, הוא לא עמד בכללים להכרה במוסד הלימודים כמוסד המזכה בדרוג המהנדסים; (4) חוזר 2003, מכוחו טען התובע כי יש לזמנו לועדת חריגים, קובע דרך להגיש "בקשות לחריגה מכללי דור המעבר" בהתייחס לסוגיית השינויים שחלו בישימות תחומי הלימוד המזכים בדרוג המהנדסים ולא לעניין מוסד הלימודים; (5) ניתן היה להגיש בקשות לועדת החריגים עד ליום 15.4.03; (6) בית הדין הארצי המליץ ולא חייב את המישטרה לכנס את ועדת החריגים.

...

בנוסף קבע בית הדין הארצי כך: "במהלך הדיון הובא בפנינו נוהל, מיום 10.03.03, שמסדיר אפשרות של פניה לוועדת חריגים של אנשי משטרה אשר נפגעו מהוראות המעבר בקשר לסיום לימודים אקדמאיים והחלת דירוג המהנדסים עליהם. נוהל זה לא הובא לידיעת המערערים, לפי טענתם. ב"כ המדינה טען כי מהוראות הנוהל עולה שאין הן חלות על הנסיבות של המערערים. גם אם טענה זו נכונה, והדבר אינו עולה לכאורה מהוראות הנוהל, הרי שלא ברור מדוע נקבעה ועדת חריגים לקבוצה אחת ולא לקבוצה אליה משתייכים המערערים, כתוצאה משינוי הכללים בנושא. על רקע זה מצאנו לנכון להמליץ למשטרה כי תשקול לזמן את המערערים לוועדת חריגים על מנת לשמוע את הנסיבות המיוחדות שלהם." בתאריך 17.8.16 פנו התובע ומר לביא לראש אגף משאבי אנוש במשטרה, בבקשה לאשר תגמול לפי דירוג המהנדסים במסגרת וועדת חריגים.

לאחר שבחנתי את טענותיו של התובע, לא מצאתי כי בוועדת החריגים נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין, ולהלן אנמק.

לא שוכנעתי כי נפל פגם בכך שבראש הווועדה לא עמד ראש אגף משאבי אנוש.

סוף דבר – התביעה נדחית.

ביום 25.9.16 ניתנה החלטת כב' הרשם הבכיר ירמיהו, לפיה בית משפט זה לא יכול לקנות סמכות בסעדים הנוגעים לזכויות במקרקעין והורה כי סעדים אלה יימחקו מכתב התביעה שהוגש בתיק 52022-03-16.

בסעיף 2 (ג) להסכם ההלוואה נקבע כי סך של 47,414 ₪ בגין החוב לבנק מזרחי טפחות, כפי שהצהירו עליו הלוות, "ישוחרר בשק מסורטט לפקודת עו"ד מאיר גבעתי בנאמנות שישולם ישירות לבנק מזרחי טפחות בע"מ לפי מכתב כוונות שימציא הלווה ממנו ויופקד בידיו הנאמנות של עו"ד שלומי גבעתי ב"כ הלווה, שיהיה אחראי לסילוק ההלוואה של הלווה כלפי בנק מזרחי – טפחות..". באשר ליתרת סכומי ההלוואה, סעיף 2 (ד) להסכם ההלוואה קובע כי יתרת ההלוואה תשוחרר ללווה לאחר רישום מלוא זכויות הדירה עם שם גב' בוזגלו ורישום משכנתא בדרגה ראשונה, לטובת המלווה, עו"ד ישראלי, זאת לאחר סילוק החובות לנושים שהטילו עיקול על הדירה או שקיימת מניעה אחרת בטבו המונע את רישום המשכנתא בדרגה ראשונה.

לתוצאה דומה ניתן להגיע על ידי הקביעה כי הלוות חייבות להשיב את טובת ההנאה שקבלו מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"א- 1971, כאשר סכום הריבית לפי הסכם ההלוואה לא הובא בחשבון, והסכומים ששולמו בגין הריבית הופחתו מסכום החוב כאמור.

מר גבעתי העיד כי הסב את תשומת ליבו של עו"ד ישראלי לכך שהוא משפטן עם תואר שני בהזדמנות הראשונה (28.6.22 עמ' 40 שורות 9-10, 15-16).

מכל מקום, משלא פעל עו"ד ישראלי באופן תקין ומסודר, ושלא על פי הוראות הסכם ההלוואה, הרי הוא נושא בתוצאות מחדליו, כך שלא ניתן להכיר בתשלומים כלשהם ששולמו על ידו, ככל ששולמו, למתי שלף, חברת מיקי מאייר, או אורי ייעוץ פיננסים ואשראים מתקדמים, וכאמור עו"ד ישראלי אף לא הוכיח את פירעון השיק בסך של 116,400 ₪.

...

לאחר שנתתי את דעתי לכל האמור אני סבורה כי על מר גבעתי ועו"ד ישראלי, ביחד ולחוד, לפצות את הלוות בסכום כולל של 30,000 ₪, כאשר גב' בוזגלו תהיה זכאית לקבל סכום של 18,000 ₪ מתוך הסכום האמור, וגב' פרץ את היתרה בסך של 12,000 ₪.

סוף דבר ההתנגדות שהוגשו על ידי סיגלית פרץ וסימי בוזגלו כנגד השטר מתקבלות ביחס לסכום של 111,805 ₪.

ההתנגדות נדחית ביחס לסכום של 108,195 ₪.

המערערת יחסה למשיב, בין היתר, הפעלת אלימות כלכלית ופיזית קשה כלפיה, ובין הצדדים היתקיימו בפני בית משפט הליכים למתן צוי-הגנה, ששמשו אכסניה להסדרים זמניים לגבי חלוקת השמוש בבית המגורים וחלוקת-זמני השהות עם הקטין/ה. בשנת 2017 הגישה המערערת נגד המשיב מספר תביעות (תלה"מ 33269-07-17 תביעה בעיניין האחריות-ההורית וזמני-השהות (להלן: "התביעה הראשונה") תלה"מ 57773-11-17 תביעה לפסיקת מזונות הקטין (להלן: "התביעה השנייה"), תלה"מ 33310-07-17 תביעה לעניין הרכוש).

בנוסף נקבע, כי על הצדדים לשאת בחלקים שוים בהוצאות החריגות עבור הקטין, וכי בשים-לב לנתוני השכר ולפער ההכנסות בין הצדדים, תחילתו של חיוב זה ממועד פסק-הדין, ללא חיוב רטרואקטיבי.

בית משפט קמא קבע, כי המערערת לא הניחה בסיס משפטי לטענתהּ לשותפות או לזכויות קנייניות בבית מתוקף חוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") – בין אם כיוונה להצהרה על זכותהּ הקניינית ובין אם כיוונה לזכותהּ לכאורה לקבלת מחצית משווי הנכס מתוקף בעלותה הנטענת, וכי טענותיה אף מנוגדות לרישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין.

על אף שאין לשלול ההנחה שהכספים ששולמו על ידי המשיב ושמשו לבניה היו משותפים, בית משפט קמא ביסס את הקביעה לפיה המערערת ניהלה את כספהּ בנפרד מהאיש ומן התא-המשפחתי מן הראיות שהעמיד המשיב, שעה שהוּכח שהמערערת העבירה למשיב כספים כהלוואה, וששולמו לה תשלומי השבה עבור אותן הלוואות, גם אם לא סולקו במלואן כטענת המערערת.

עוד נטען, כי הסכום של 800,000 ₪ בו נקב בית משפט קמא לעניין ההשקעה גבוה מהסכום הריאלי שהושקע בבנייה שעומד על סך של 640,000 ₪, וכי בית משפט קמא כלל לא היתחשב בתואר השני שלמדה המערערת בחו"ל, כמו גם ברכבם של הצדדים.

אפנה לדבריה של כב' השופטת ד. ברק-ארז ב-בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014), פסקה 24: "חוק יחסי ממון נועד להסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג באופן שהעמיד במרכזו את המאמץ הכלכלי המשותף שלהם במסגרת היחידה המשפחתית. ההסדר שבחוק ביקש, בעקרו של דבר, לנטרל שיקולים הנוגעים לאשם במערכת היחסים הזוגית, בהיתחשב בתכליתו הכלכלית של החוק". בהמשך נקבע במשורה, כי במקרים של אלימות קיצונית, ניתן לבחון את רכיב "האשמה", ר' פסקה 26: "לשיטתי, מבלי לסטות מן הראציונאל הבסיסי של חוק יחסי ממון, עשוי להיות מקום, במקרים קצוניים של אלימות, להביא עובדה זו בחשבון איזון המשאבים, או חלקם. אני סבורה, שהכרה בכך, באופן מתוחם, זהיר ומוגבל, אינה גורעת מן התפיסה ששיקולים של אשם במערכת היחסים הזוגית נותרים מחוץ לאיזון המשאבים...." נוכח הנסיבות בעניינינו, שעה שברי, כי אין מדובר באותו חריג ספציפי, וכי הצדדים ריכזו מאמץ כלכלי משותף במסגרת התא-המשפחתי שלהם, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך, שנסעו יחד לשהות פרק זמן לא מבוטל בחו"ל, וכי אחת מתוצאות מאמץ כלכלי זה היא בניית שלוש הדירות, אין בידי לקבל, כי איון זכויותיה הכלכליות של המערערת לאיזון שוויין של דירות אלו היא תוצאה משפטית נכונה וראויה.

...

אפנה לדבריה של כב' השופטת ד. ברק-ארז ב-בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014), פסקה 24: "חוק יחסי ממון נועד להסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג באופן שהעמיד במרכזו את המאמץ הכלכלי המשותף שלהם במסגרת היחידה המשפחתית. ההסדר שבחוק ביקש, בעיקרו של דבר, לנטרל שיקולים הנוגעים לאשם במערכת היחסים הזוגית, בהתחשב בתכליתו הכלכלית של החוק". בהמשך נקבע במשורה, כי במקרים של אלימות קיצונית, ניתן לבחון את רכיב "האשמה", ר' פסקה 26: "לשיטתי, מבלי לסטות מן הרציונל הבסיסי של חוק יחסי ממון, עשוי להיות מקום, במקרים קיצוניים של אלימות, להביא עובדה זו בחשבון איזון המשאבים, או חלקם. אני סבורה, שהכרה בכך, באופן מתוחם, זהיר ומוגבל, אינה גורעת מן התפיסה ששיקולים של אשם במערכת היחסים הזוגית נותרים מחוץ לאיזון המשאבים...." נוכח הנסיבות בענייננו, שעה שברי, כי אין מדובר באותו חריג ספציפי, וכי הצדדים ריכזו מאמץ כלכלי משותף במסגרת התא-המשפחתי שלהם, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך, שנסעו יחד לשהות פרק זמן לא מבוטל בחו"ל, וכי אחת מתוצאות מאמץ כלכלי זה היא בניית שלוש הדירות, אין בידי לקבל, כי איון זכויותיה הכלכליות של המערערת לאיזון שוויין של דירות אלו היא תוצאה משפטית נכונה וראויה.

על יסוד כל האמור לעיל, סבור אני – וכך אציע לחברתי וחברי – יש לקבל חלקית את הערעור של המערערת, ולקבוע חלף כל האמור בפסק-דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לזכויות המערערת בשלוש הדירות, לרבות החזר שווי ההשקעה, כי היא זכאית למחצית משווי שלוש הדירות, והשטחים הקשורים אליהן, היינו, סך של 925,000 ₪ (מחצית: 800,000 ₪ שווי קומה א' +650,000 ₪ קומה ב'+400,000 ₪ קומה ג').

בנסיבות העניין, סבור אני, כי על המשיב לשאת בהוצאותיה של המערערת בסך של 7,500 ₪.

בחקירה הנגדית התברר שהוא לומד היום לתואר ראשון במסלול ערב ובמהלך היום עובד בגיזום, מה שלא מתיישב עם הקף העזרה אשר עליה הוא הצהיר.

בעקבות הנכות שנקבעה לתובע בתחום הפסיכיאטריה, טענו הנתבעות שעל התובע למצות את זכויותיו במל"ל בקשר לנכות זו. התובע טען שהוא מיצה את זכויותיו ולא חייב לפנות שוב למוסד לביטוח לאומי.

במהלך שמיעת הסיכומים הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו התובע יפנה למוסד לביטוח לאומי על מנת שיכיר בנכות בתחום הפסיכיאטריה, וכי עד להכרעת המוסד לביטוח לאומי יוקפא מהסכום שייפסק סכום של 236,000 ₪.

על פי הסכמת הצדדים, אם ידחה המוסד לביטוח לאומי את התביעה להגדיל את הגימלה בשל הנכות הפסיכיאטרית, ישלמו הנתבעות לתובע את הסכום שהוקפא, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל ובתוספת שכר טירחת עו"ד בשיעור של 23.5%.

...

הנכויות שנותרו לתובע, קביעת מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה ומעמדו של התובע בישראל תומכים במסקנה שהגריעה מכושר ההשתכרות של התובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו. הפסדי ההשתכרות יחושבו, אפוא, על בסיס גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 60%.

על פי הסכמת הצדדים, אם ידחה המוסד לביטוח לאומי את התביעה להגדיל את הגמלה בשל הנכות הפסיכיאטרית, ישלמו הנתבעות לתובע את הסכום שהוקפא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל ובתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.5%.

הנתבעות ישלמו את הסכומים שנפסקו תוך 30 ימים.

כללי: לפני בקשה מספר 108 למתן הוראות אשר במסגרתה תבעה המבקשת (להלן גם: "איגלורין") כדלקמן: תשלום שכר טירחתה בסך כולל של 46,618 ₪ בגין שירותים שהעניקה ואשר לטענתה לאורם נמכרו החזקות החייבים לחברת טריגר ברלינר 10 בע"מ (להלן: פרויקט ברלינר") דבר שהעניק לטענתה לקופת הפש"ר תמורה בשיעור של 700,000 ₪.

בשלב הסיכומים העלתה איגלורין עתירה חדשה, שלא בא זכרה בבקשה המקורית "להצהיר כי איגלורין זכאית לתמורה בשיעור של 10% מכל פרויקט אשר העניק הייעוץ בקשר אליו והתקבלו כספים בקופת הפש"ר בקשר איתו". אני מקבלת את עמדתו של הנאמן כי מדובר בהרחבת חזית, שנעשתה בשלב הסיכומים ואין להדרש אליה במסגרת ההכרעה הנוכחית.

מעבר לפן הפרוצידוראלי של הרחבת חזית, אשר די בו כדי להכשיל את העתירה הראשונה שעלתה לראשונה בסיכומי איגלורין , אומר, כי אין מקום לסעד הצהרתי כללי שכזה.

איגלורין תומכת את עמדתה כי מדובר בהסכם ייעוץ, משום שהיא מוגדרת לאורך כל המסמך בתואר "יועץ". הנאמן תומך יתד טענותיו בכתוב בהסכם לאמור: "והואיל היועץ פנה אל בעלי התפקיד ומסר להם כי ברשותו מידע באשר לנכסי וזכויות החייבים שאינם ידועים למנהלים המיוחדים, וכן יש לו את הניסיון והיכולת להשיא את פוטנציאל הנכסים שיסייעו אם ימומשו להגדיל את מסת נכסי קופת הפש"ר באופן משמעותי;

איגלורין ראתה בכך הכרה של הנאמן בזכויותיה העקרוניות.

...

לאור תכלית ההסכם, שאני קובעת כי הינה להשיג לנאמן מידע חסוי ולא ידוע בגינו יתקבלו כספים לקופת הנשייה, דומה כי איגלורין לא הייתה זכאית לשכר בכלל עבור פרויקט ברלינר.יחד עם זאת, אני מקבלת את עמדתו של גאון, כי איגלורין כן עבדה והביאה לנאמן באופן נוח ומרוכז את המידע הגלוי בגין פרויקט ברלינר.

הוא איפשר לו להמשיך ולהגיש את המסמכים בעניין פרויקט ברלינר ולכן יש להניח כי בסופו של דבר, הנאמן או יותר נכון קופת הכינוס אותה הוא מייצג, כן הפיקה תועלת מן העבודה שהשקיעה איגלורין במישור זה, גם אם מדובר בעיבוד מידע גלוי ולא בהשגת מידע חסוי.

ההשתהות של איגלורין בהעלאת הדרישה כלפי הנאמן, כשלעצמה תומכת לטעמי בעמדתו של הנאמן כי אין לזכות אותה בסכום כספי נוסף מעבר למה שכבר שולם לה. סיכום: מן המקובץ לעיל, נדחית הבקשה למתן הוראות, ככל והדבר נוגע לפרויקט ברלינר.