תביעה להצהרת בעלות על זכויות במקרקעין באזור יהודה ושומרון

כך, בסעיף 5 ליפוי-הכוח ניתנה לעו"ד מכנס הרשאה "לתבוע חלוקה, פינוי, חזקה, החזרת חזקה, הסרת עיקול, תשלום שכר דירה, דמי חכירה וכל מיני זכויות ושינויים בנוגע לרכוש הנ"ל (הדירה – נ' ס'). להיתנגד לחלוקה, לפרצלציה, הפרדה, שומת מיסים וכל מיני תביעות או דרישות הנוגעות לרכוש הנ"ל, לוותר על שיעבודים וכל מיני זכויות הנוגעות ברכוש הנ"ל, להתפשר, לבוא לכל מיני הסכמים בענינים הנוגעים ברכוש הנ"ל"; ואם בכך לא די, אחריו מגיע סעיף 6, המדגיש כי "לשם ביצוע הפעולות הנ"ל", ניתנת לעו"ד מכנס הרשאה "להופיע במינהל מקרקעי ישראל, במינהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון, במחלקת אגף מרשם והסדר מקרקעין, בתי משפט בכל הדרגות, כל מוסד ממשלתי, ערוני, מוניציפלי, וכל מקום אחר, בתור מבקש, תובע, נתבע, מערער, משיב, צד שלישי, מתלונן, מיתנגד ובכל צורה אחרת", וכן "לחתום על בקשות, כל מיני שטרות טאבו, הסכמים, חוזים, הצהרות, התחייבויות, תביעות, הגנות, ערעורים, פשרות, כל מיסמך ונייר אחר ולעשות בדרך כלל כל דבר הקשור באיזו שהיא טרנזקציה ברכוש הנ"ל או איזו שהיא פעולה הקשורה ברכוש הנ"ל [...]" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס').

כידוע, משנמצא כי שלוח ביצע פעולה כלפי צד שלישי בחריגה מהרשאה, הכלל הוא כי "כל עוד לא נודע" לאותו צד שלישי "על אישור הפעולה", נתונה בידו הברירה אם "לראות את השלוח כבעל דברו", או שמא "לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את ניזקו" (סעיף 6(ב) לחוק השליחות); לאמור, ככל ששלוח פועל ללא הרשאה, וככל שלא ניתן אישור בדיעבד לפעולתו, לכל היותר זכאי אותו צד שלישי שכלפיו נעשתה הפעולה, לחזור אל השלוח – ולראותו כמי שהתחייב בעצמו בבצוע הפעולה, או לתבוע ממנו את ניזקו (ע"א 6295/16 קוזלי נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (3.6.2019); ע"א 1815/16 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 15 (3.1.2018); עניין אלסינט, עמוד 82).

...

נמצאנו למדים, אם כן, כי במסגרת יחסי השליחות בין טליה לעו"ד מכנס, הגם שעיקרם בביצוע עסקת המכר, ניתנה בידי עו"ד מכנס הרשאה מפורשת לייצג את טליה בבית המשפט, ככל שההליך משפטי נוגע לעסקת המכר.

אכן, שיקולי הצדק נוטים במידת-מה לטובתה של טליה; אולם סבורני כי אין בהם כדי להטות את הכף, הם אינם גוברים על הצורך לשים סוף לדיון, ולהותיר את פסק הדין הראשון, החלוט, על מכונו.

סוף דבר נוכח מכלול האמור, באתי לכלל מסקנה כי חרף אי-הנוחות שנוצרה בנסיבות – אפשר גם חוסר צדק, אולי אף עוול – אין מקום להורות על ביטול פסק הדין הראשון, מטעמים של סופיות הדיון.

אין מחלוקת, כי המקרקעין מושא התובענה מצויים באיזור יהודה ושומרון.

גם כאן, בדומה לעניין נעלין, מבקש התובע לטעון כי מדובר בסעד שנועד להגן על זכויותיו החוזיות ולא על בעלותו במקרקעין, כשבד בבד, הסעד המבוקש בתביעה הוא כי: "בית המשפט הנכבד מתבקש להצהיר כי התובע הנו הבעלים של החלקה (885) גוש (2) שבשטח של (104) דונם מאדמות רנתיס", כאמור בסעיף 3 לכתב התביעה.

...

מהותו האמיתית של הסכסוך היא סכסוך בדבר זכויות במקרקעין, כעולה מהאמור בכתב התביעה עצמו לכל אורכו ובסיומו, שם טוענים התובעים, לסיכום טענותיהם, כי התובעת 1 היא הבעלים והמחזיקים במקרקעין, על פי הסכם מכר וייפוי כוח בלתי חוזר שניתן לטובתה מהתובעים 3-2.

כאמור, לקמ"ט רישום מקרקעין הוגשו בקשות הדדיות של הצדדים לקבלת רישיון עסקה, ואין לאפשר עקיפת ההליך על ידי ניהול תובענה זו באמצעות הצגת הסכסוך באופן מלאכותי כסכסוך הנוגע לשלב החוזי.

לנוכח האמור, טענותיו של התובע, כי אין להיעתר לבקשת קמ"ט הרישום לסילוק התובענה מאחר ואינו צד להליך, יש בהן מימד של חוסר תום לב, לנוכח העובדה כי הוא מציין בפה מלא כי בחר להגיש תביעה זו בכדי לעקוף את סמכויותיה של הוועדה.

גם בכך יש כדי להוביל לידי מסקנה כי יש לסלק את התביעה כבר בשלב זה. נוכח כל האמור, אני מורה אפוא על סילוקה של התביעה.

צד ג'1, עו"ד אלי קופל, (להלן: "עו"ד קופל") ייצג את שני הצדדים בעסקת המכר, ערך את הסכם המכר, ופעל לרישום הזכויות על שם הרוכשת, חברת קסטנבוים, במיגרש 74 בלישכת רישום המקרקעין באיו"ש. ביחס למגרש הצמוד, מיגרש 75 נשוא המחלוקת, נכרת ביום 25.7.2001 בין הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיזור יהודה והשומרון (להלן: "הממונה") לבין חברת רוזנטויס, חוזה פיתוח שמטרתו פיתוח המיגרש ובניית מבנה תעשייתי במיגרש עד יום 12.6.2004 (להלן: "חוזה הפיתוח"), תמורת 56,293 ₪ , המהוים דמי שימוש מהוונים לתקופת החכירה.

התמורה שולמה ובוצעה במלואה, אך הזכויות טרם נרשמו על שם חברת קסטנבוים, שהיא הזכאית להרשם כבעלת זכויות החכירה במיגרש 75 במירשם המקרקעין באיו"ש. הרקע הנורמאטיבי אף אם חלה דרישת הכתב המהותית על העסקה מכוח צו בדבר עיסקאות במקרקעין (יהודה והשומרון) (מס' 25), תשכ"ז – 1967 או תקנות בדבר עיסקאות במקרקעין (רישיון עסקה) (יהודה והשומרון) תשע"ה – 2015, או הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 בנסיבות העניין, בשים לב למקום המצא המקרקעין, ולמעשה הצדדים מניחים בטיעונם כי יש תחולה לדרישת הכתב בנסיבות העניין, סבורתני כי עלה בידי קסטנבוים להראות שההתחייבות לעשיית עסקה במיגרש תקפה ומחייבת.

התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי קסטנבוים עיבוד ושיווק בע"מ מתקבלת במובן זה שמוצהר בזאת, כי קסטנבוים עיבוד ושיווק בע"מ היא בעלת זכויות החכירה במיגרש מס' 75 לפי תכנית מפורטת 5/ת/130 מ"ר באיזור התעשייה ברקן שבמועצה האזורית שומרון.

...

תביעת רוזנטויס להצהיר שהיא בעלת הזכויות במגרש ותביעתה לסילוק יד קסטנבוים מהמקרקעין וכן תביעתה לתשלום דמי שימוש עקב הפלישה הנטענת נדחות מכל וכל ועליה לפעול למחיקת הרישום של הזכויות במגרש על שמה שנעשה באופן חד צדדי, בניגוד לעסקה המחייבת והתקפה שנכרתה בין הצדדים ובחוסר תום לב. ענייננו נכלל בגדרי סוג המצבים השני, בגדרו דרישת הכתב נדרשת להוכחת עסקה שכבר בוצעה מבלי שנערך הסכם בכתב, או השלישי, בגדרו דרישת הכתב נדרשת לצורך הוכחת עסקה במקרקעין שכבר בוצעה לאחר שנערך הסכם בכתב, אך ההסכם אינו ברשות בעל הדין, בהתאם לסיווג שנערך על ידי כב' השופט עמית בפסק הדין בעניין שם טוב.

אפרט: תביעת רוזנטויס נדחית והתביעה הנגדית של קסטנבוים מתקבלת בעיקרה.

התוצאה תביעת רוזנטויס בע"מ נדחית.

רקע החברה לתיכנון ופיתוח מעלה אדומים בע"מ (להלן: החברה לתיכנון) קיבלה מהממונה על הרכוש הממשלתי באיזור יהודה ושומרון (להלן: הממונה), מכוח הסכם הרשאה, זכות חכירה במקרקעין בשטח של 13,300 מ"ר בקירבת צומת מישור אדומים (להלן: המקרקעין) לצורך הקמת תחנת דלק, קפיטריה ומתחם מסחרי.

הוצהר (סעיפים 2 ו-30 שם) כי מפת מדידה שצורפה על ידי בלסקי (להלן: מפת המדידה) משקפת את גבולות הקפיטריה בתוך המקרקעין וכי מחוץ לשטח זה רשאית בלסקי לפעול כרצונה.

ההדגשה הוספה): "באופן אופראטיבי משמעות הפסיקה היא כי התובעת זכאית למה שהובא לעיל (בסעיף 2) מכתב התביעה. למען הסר ספק, מובהר כי, כפועל יוצא מכך, חלוקת זכויות החכירה בין התובעת לבין הנתבע והחלוקה הפנימית של מקרקעי התובעת היא בהתאם למפת המדידה שצורפה כנספח 12 לכתב התביעה והתובעת זכאית לפעול במה שמוגדר בה כ"שטח מסחרי" כרצונה ובהתאם לדין" תביעה לסעד הצהרתי של בלסקי כנגד הממונה – בחודש 01/2017 עתרה בלסקי למתן סעד הצהרתי לפיו הממונה מחויב לחתום כבעלים על בקשה להיתר בניה שביקשה להגיש לועדה המקומית לתיכנון ובניה במעלה אדומים (ה"פ (מחוזי ירושלים) 25766-01-17 בלסקי נ' הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש).

...

זאת בנגזר מן המסקנה לפיה לבלסקי זכות להפעיל שם חנות נוחות.

הקושי שבכבישת טענות זריהן בנוגע להתיישנות ישוקלל במסגרת ההכרעה בסעד זה. על כן, הבקשה לדחיית הסעד השלישי על הסף נדחית.

נוכח האמור ישלם התובע לצדדים את הוצאותיהם כלפי המודד.

בתביעה המונחת לפניי בתיק זה, התובעים עותרים לכך שבית המשפט יצהיר כי האבות המנוחים של התובעים רכשו בשנת 1972 ממר ג'ון בולוס מרזיאן ז"ל (להלן: "ג'ון") את הזכויות שהיו לג'ון בחלקת אדמה בשטח של 35 דונם הנמצאת באיזור קלנדיה, שבאיזור יהודה ושומרון.

זאת לנוכח התרשמותם של בעלי הדין כי ליורשי דרוואהי אין עניין בקרקע וכי הם מוותרים על כל זכות שיש להם בקרקע, ככל שישנה.

יש לציין תחילה, כי בהחלטה שנתתי ביום 12.7.23 ציינתי "בזהירות המתבקשת, כי התובעים הציגו מסמכים המשקפים לטענתם את עסקת המכר שלטענתם נערכה בשנת 1972 בין ג'ון לבין האבות המנוחים שלהם. כמו כן נשמעו עדויות התומכות בטענה זו. מנגד, עו"ד חזאן העלה טענת היתיישנות". מכאן, שאף שלא הכרעתי במחלוקת שבין הצדדים, נראה שיש יסוד של ממש לתביעה ולטענת התובעים שהאבות המנוחים שלהם רכשו את הזכויות בחלקה מג'ון. לאחר שנתתי דעתי לנסיבות העניין המתוארות לעיל, מצאתי שיש לראות במה שנעשה והוצהר על ידי עו"ד חזאן משום המצאה ליורשי דרוואהי.

...

עו"ד חזאן קיבל על עצמו לתרגם לאנגלית את החלטתי מיום 12.7.23 ואת הסכם הפשרה, ולהעביר אותם ביחד עם התרגום, למי מיורשי דרוואהי המתגוררים בארצות הברית.

בדיון שהתקיים היום עו"ד חזאן הצהיר, כי הוא תירגם את החלטתי ואת הסכם הפשרה והעביר אותו לננסי.

אני מחליט אפוא לתת תוקף של פסק דין להסדר הפשרה שאליו הצדדים הגיעו, ואני קובע כדלהלן: החלק הרשום של נתבעת 1 בשיעור של 44/192 מהמקרקעין הידועים כגוש 29513 חלקה א' (להלן: המקרקעין) יירשם על שם התובעים בהתאם ליחס החלוקה ביניהם כדלהלן: על שם תובע מס' 1: 1/9; על שם תובע מס' 2: 1/9; על שם תובע מס' 3: 1/9; על שם תובע מס' 4: 3/9; על שם תובע מס' 5: 3/9.