דיון והכרעה:
לאחר עיון במלוא מסכת הראיות, ושמיעת עדויות המצהירים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, ואנמק;
עסקינן בתביעה כספית, נזיקית, חוזית, בה עתרו התובעים כאמור לקבל שווי זכויותיהם במקרקעין בעקבות הפקעתם, בהתבסס על ייפוי כוח בלתי חוזר שלטענתם נחתם בין אביהם המנוח מוחמד לבין עיזאת ביום 12.4.1970, ולאחר שבשנת 1981 הפרו הנתבעים כנטען את התחייבות אביהם על פי ייפוי כוח והתעלמו מזכויות מוחמד במקרקעין, וכך נחתם בין המינהל לבין אמנה ונתבעת 31 הסכם פיצויים בגין הפקעתם, על פיו קיבלו הן פיצויים בדמות של חלקה חלופית.
בייפוי הכוח ניתן לראות שעיזאת הצהיר כי על סמך הסכמות בינו לבין מוחמד, תוך ציון שמו המלא ותעודת הזהות שלו, הוא מוכר לו את הממכר (ה- 5 דונם מהחלקה) תמורת סך של 3,000 לירות ישראליות, שקבל מידי מוחמד במזומן, ובמלוא הסכום, וכי אין לו בשטח המקרקעין כל זכות לו או למי שיבוא בנעליו.
דהיינו, על סמך העובדה כי הוצג העתק מאושר מתאים למקור כאמור, על ידי גנזך המדינה, שבידיו המשמורת הרשמית על ייפוי הכוח, הוכח שייפוי הכוח עסקינן משנת 1970 הוא ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר.
מכאן, הרי שזכותו של מוחמד היא "זכות קניין שביושר" תוצרת הארץ אשר צמחה לו מכוח התחייבותו של עיזאת על פי ייפוי הכוח, להעביר לו את החלקה לבעלותו, וניתן לצאת מנקודת הנחה כי מוחמד רכש זכויות במקרקעין מאת עיזאת, ועבורם שילם לו את מלוא התמורה אשר צוינה בייפוי כוח.
...
בע"א 1442/13 דלעיל נקבע גם כי:
"בהסתמך על הפסיקה הרלוונטית, ובמיוחד ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל [פורסם בנבו] (19.9.2010) (להלן: עניין גיא-ליפל), קבע בית משפט קמא כי די בקיומה של עובדה אשר צריכה הייתה לעורר בליבם של התובעים חשד לקיומה של עילת תובענה, כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות".
חיזוק לכל האמור לעיל ניתן אף למצוא בקביעות ביהמ"ש העליון בערעור על פסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי, ואשר הן תקפות כאמור גם לענייננו ומהוות השתק פלוגתא.
ביהמ"ש העליון אף הוסיף שמוחמד "נחזה כמי שזנח את תביעתו – הוצע לו פיצוי עבור עצי הזית, אך הוא לא נטל את הפיצוי, לא השיב למכתבו של המנהל, לא רשם לזכותו הערת אזהרה, לא דיווח לרשויות המס אודות הרכישה הנטענת, לא פנה למינהל לאחר פסק הדין למסירת החזקה במקרקעין, ולמעשה, קולו נדם משך 35-36 שנה, מה שמעורר את הרושם של זניחת התביעה לקבלת פיצויי הפקעה".
נוכח כל האמור ולאור התנהגותו של המנוח מוחמד ומחדליו במשך עשרות שנים, בהם ישב בחוסר מעש, אני קובעת שהתביעה דנן התיישנה.
לסיכום, אני דוחה את התביעה, ובנסיבות המיוחדות של התיק, אינני עושה צו להוצאות.
