בתביעת מוחמד לביהמ"ש המחוזי, הוא עתר לקבלת פסק דין הצהרתי להצהיר עליו כבעל זכויות במקרקעין, וכן לקבלת פצויי כספי על ידי חיוב המנהל שהיה נתבע שם, לפצות אותו בקרקע חלופית ולחלופין לשלם לו פצויי הפקעה בסך של 972,000 ₪.
"...מסקנתי הנה כי עיסקה למכר (מקרקעין או מיטלטלין) מעניקה לקונה זכות שביושר בנכס. זכות זו היא מעין זכות קניין... לאור גישתי, אין בהוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין כדי לבטל את הזכויות שביושר של הקונה, עד כמה שזכויות שביושר אלה מתבססות על הדינים הישראליים בדבר עסקאות נוגדות ולא על הדין האנגלי שאכן בוטל" (שם [4], בעמ' 254).
על פי ייפוי הכוח מיום 12.4.1970, התחייב עיזאת להעביר למוחמד זכויות במקרקעין, אך עובדה היא שבשום שלב לא טרח מוחמד לרשום את זכויותיו בלישכת רישום המקרקעין, לרבות רישום הערת אזהרה בגינם, לא דיווח על העסקה לרשויות המס, ולא עשה שום פעולה אחרת ליידע מאן דהוא על קיומה של עסקה זו.
גם לאחר שהמנוח עיזאת נפטר ביום 17.6.1970, כחודשיים אחרי החתימה על ייפוי הכוח, ולאחר שניתן צו ירושה אשר חילק את עיזבונו ביום 28.9.1981, לא עשה מוחמד מאומה.
...
בע"א 1442/13 דלעיל נקבע גם כי:
"בהסתמך על הפסיקה הרלוונטית, ובמיוחד ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל [פורסם בנבו] (19.9.2010) (להלן: עניין גיא-ליפל), קבע בית משפט קמא כי די בקיומה של עובדה אשר צריכה הייתה לעורר בליבם של התובעים חשד לקיומה של עילת תובענה, כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות".
חיזוק לכל האמור לעיל ניתן אף למצוא בקביעות ביהמ"ש העליון בערעור על פסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי, ואשר הן תקפות כאמור גם לענייננו ומהוות השתק פלוגתא.
ביהמ"ש העליון אף הוסיף שמוחמד "נחזה כמי שזנח את תביעתו – הוצע לו פיצוי עבור עצי הזית, אך הוא לא נטל את הפיצוי, לא השיב למכתבו של המנהל, לא רשם לזכותו הערת אזהרה, לא דיווח לרשויות המס אודות הרכישה הנטענת, לא פנה למינהל לאחר פסק הדין למסירת החזקה במקרקעין, ולמעשה, קולו נדם משך 35-36 שנה, מה שמעורר את הרושם של זניחת התביעה לקבלת פיצויי הפקעה".
נוכח כל האמור ולאור התנהגותו של המנוח מוחמד ומחדליו במשך עשרות שנים, בהם ישב בחוסר מעש, אני קובעת שהתביעה דנן התיישנה.
לסיכום, אני דוחה את התביעה, ובנסיבות המיוחדות של התיק, אינני עושה צו להוצאות.
