הדירה בB' נמכרה לאחיינו של הנתבע אשר שילם תמורתה 551,857 ₪ נטו, לאחר ניכוי המשכנתא שרבצה על הדירה.
תיק זה עניינו תביעת לשון הרע של אחד מילדיהם של הצדדים, אשר תבע את אביו (הנתבע) בשל כך שהעליל עליו עלילת שוא חסרת כל בסיס, שהבן פגע מינית באחיו הצעיר.
על פי סעיף זה, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי בית המשפט לקבוע שאיזון שווי נכסי בני הזוג, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שייקבע.
כאמור, לצדדים היו 2 דירות בבעלות משותפת, אחת ב A והשנייה בB.
התובעת הוכיחה, בעדות מהימנה הנתמכת במסמכים, כי הדירה בB נרכשה כולה בכספי פיצויים שהיא וילדיה קיבלו בשל ניזקי גוף.
2 הילדים (בגירים) הצהירו כי נתנו את הפיצויים במתנה לאימם, התובעת (נספח ד' לתצהיר התובעת).
אני סבור שאין זה הוגן כי כספי הפיצויים יתחלקו שווה בין בני הזוג, בעוד הפיצויים שקבל הנתבע משמשים וימשיכו לשמש רק אותו, כך שהנתבע נהנה מהכנסה גבוהה בעוד התובעת נאבקת על הישרדותה.
...
אני סבור שאין זה הוגן כי כספי הפיצויים יתחלקו שווה בין בני הזוג, בעוד הפיצויים שקיבל הנתבע משמשים וימשיכו לשמש רק אותו, כך שהנתבע נהנה מהכנסה גבוהה בעוד התובעת נאבקת על השרדותה.
לפיכך, אני קובע כי האישה זכאית למלוא הכספים שהתקבלו תמורת מכירת הדירה ב B(נטו) ולכן אני מחייב את הנתבע לשלם לה 276,000 ₪.
מכל האמור לעיל עולה כי טענת הנתבע נדחות, בעוד קיבלתי חלקית את טענת התובעת, כמפורט לעיל.
