תביעה להצהרת בטלות דוחות חנייה מחמת התיישנות

בעיניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לידון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעיניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בעניינינו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לידון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעיניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לידון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לידון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להשפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

בעניינינו, התובעים אינם טוענים להתיישנות העונש, או אז מקומה של טענה זו היה להידון בהליך האזרחי, אלא תובעים את ביטול הדו"ח, בשים לב לכך, כי הגישו ערעור על הדוח והשתלשלות העניינים לאחר מכן, ובכלל זה טוענים בסיפא של כתב התביעה כי מצורפים לכתב התביעה תמונות נוספות של רכבים העומדים בחניה המדוברת וצילום החניה ללא רכבים.

...

לטענת המבקשות, המשיבים הגישו ערעור למבקשת 2 ולאחר שערעורם נדחה כדין, הגישו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, וכעת הם מבקשים למעשה לבטל את הקנס באמצעות תביעה לסעד כספי בסכום הדו"ח ו/או לסעד לביטול עסקה (סעדים שאינם רלבנטיים למטריה המשפטית בענייננו).

באם כפי שהבין העניין המשפטי הנדון אינו יכול להתדיין בבית משפט לתביעות קטנות, מבקש להעבירו לבית משפט אחר הרלבנטי לתביעה ולעדכן אותו בנדון ומה עליו לבצע כדי לעשות כך. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני קובעת, כי בית משפט דנא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עיריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לדון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בענייננו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לדון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להיעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עיריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להישפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

ראו בעניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 19.2.08; כן רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שנאמרו הדברים הבאים: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" (מפי כב' השופטת ארבל)".

במסגרת כתב התביעה נטען כי המשיבים פעלו לגביית הודעות תשלום קנס (חניה), מכוח פקודת המיסים, ללא התראה מוקדמת, וללא שהוצגו אישורי מסירה בגין הדוחות, ולכן החוב התיישן, והמשיבות לא היו רשאיות לגבותו.

עוד ובנוסף טען המבקש כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי בקשה לביטול דוחות בגין היתיישנות שנשלחה על ידי המבקש בשנת 2016 הנה תיכתובת שמוכיחה ידיעה רציפה של המבקש אודות החוב שלו ומאפשרת ביצוע עיקול ביולי 2019.

בנוסף טענו המשיבים כי לאור העובדה שלמבקש נודע לשיטתו על החוב בשנת 2016 והתביעה הוגשה במחצית שנת 2019, ברי כי לו הייתה מוגשת תביעה להצהיר כי העונש התיישן, ממילא גם היה מקום לדחות את התביעה בשל שהוי בהגשתה, שכן המועד להעלאת טענת ההתיישנות אינו בלתי מוגבל בזמן.

...

דעתי היא כי חובו של המשיב לעירייה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעירייה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר".

המבקש לא הצביעה על נימוקים המצדיקים התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

סוף דבר סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

בקציר האומר יסופר, כי המבקש הגיש לבית משפט השלום בחיפה המרצת פתיחה בגדרה עתר, כי בית משפט קמא יצהיר על היתיישנות ביצוע העונש בגין דו"חות חנייה שניתנו לו על ידי המשיבה בשנים 1999-2009, וכן בקשה להצהרה על בטלות הליכי הגבייה המנהלית, לרבות ביטול העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש.

לדידו, תביעת החוב הוגשה לצורך חלוקת דיבידנד "ואין כל מניעה על פי הפקודה ו/או הפסיקה כי הערייה יכולה לגבות את מלוא החובות אף לאחר שהליך פשיטת הרגל הסתיים." בנסיבות אלה טוען המבקש, כי הכרעת הנאמן מהוה פסק דין לעניין חובות ברי הפטר, זאת בשונה מחובות שאינם ברי הפטר, כפי המקרה של המבקש- דוחות חנייה.

...

לדידה, יש לדחות את טענות המבקש, שכן טענותיו לפיהן, יש לערוך הבחנה בעניין הכרעת הנאמן, לא נטענו בהליך שהתנהל בבית משפט קמא, ואין לאפשר למבקש להעלותן כעת.

נוכח דחיית הבקשה, ישלם המבקש למשיבה הוצאות בגין בקשה זו בסך כולל של 1,200 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד יום 23.5.21.

לפניי בקשה למתן פסק דין המצהיר על היתיישנות ביצוע העונש בגין דו"חות חנייה שניתנו למבקש ע"י המשיבה בשנים 1999-2009, וכן הצהרה על בטלות הליכי הגבייה המנהלית, לרבות ביטול העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש.

אין חולק כי עד לשנת 2013 לא פעלה המשיבה במישור המשפטי כנגד המבקש לגביית דו"חות החניה, ומשכך הרי שמשיבה מנועה כעת לגבות דו"חות אלה מחמת היתיישנות.

בהליכי חידלות פרעון הליכי גביה מינהליים אינם עוצרים או מאפסים את מירוץ ההתיישנות החלים בפשיטת רגל ואת בהתאם להלכה פרידמן – ע"א 4302/16 עריית ירושלים נ צבי פרידמן (16.4.18), קרי – מאחר שהמשיבה לא הגישה תביעה אזרחית כנגד המבקש וחלפה תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בגין דו"חות החניה או לחילופין חלה תקופת ההתיישנות בהליכי גבייה מינהליים (שכן אלה ננקטו רק בשנת 2018) – דין החובות להמחק.

...

עולה מכאן שאופייה של טענת ההתיישנות הוא כטענת הגנה בלבד, וכך נקבע בע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח (2), 309, 326): "מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא; שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה.

עוד לעניין זה, דו"חות מטעם המנהל המיוחד לרבות תוכנית פירעון החובות, מוגשים לתיק בית המשפט במסגרת הליך הפש"ר. מכאן עולה המסקנה, שהתובע ידע או היה עליו לדעת אודות תביעת החוב שהוגשה על ידי המשיבה, ומשך הם פני הדברים, עמדה לפניו האפשרות להגיש התנגדות לתביעת החוב שהוגשה לנאמן.

לסיכום לאור האמור לעיל, מורה על דחיית המרצת הפתיחה.

בהחלטת בית המשפט המחוזי בעירעור, בתיק 52571-03-21 קבעו כבוד השופט צ.קאפח נקבע כי הסעד לו עתר התובע בדבר הצהרה על היתיישנות הקנס אינו בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים ולכן ולא הייתה קביעה שיש בצידה מעשה בית דין.

בשונה מהתיישנות העבירה, טענה לגבי היתיישנות העונש או הקנס לרבות טענה שלא ניתן לגבות את הקנס בשל היתיישנות צריכה להתברר בבית המשפט האזרחי (ר' בעיניין זה א"ע 3758/06, יעקב שאוליאן נ' רונית חורש [19.02.2008] וכן עפ"ת 10632-06-14).

בפסק הדין בעיניין שאוליאן לעיל, נקבע כי אין לאפשר תקיפה של הרשעה בעבירה שהיא בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים "במסווה" של תביעת נזיקין, וכי יש להבחין בין מקרים בהם הטענות לגבייה פסולה נשענות על עצם הטענה בדבר פגם בהרשעה עצמה/היתיישנות העבירה לבין טענות ביחס לגבייה שאינן תלויות בהרשעה: לכן, "דרך המלך" הנה, ראשית קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדו"חות נשוא התביעה ורק אם ייקבע שהמערער 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות התיישנו וההליך הפלילי יבוטל, יוכלו המערעים לטעון את טענותיהם הנזקיות עקב פעולות הגביה שביצעו המשיבים בגין דו"חות אלו.

...

התובע הגיש לנתבעת בקשה "לביטול הקנס או לחילופין הודעה על רצון להישפט". ביוני 2017 הודיעה הנתבעת כי בקשתו של התובע לביטול הודעת התשלום, נדחית הן משהוגשה באיחור, והן מהטעם שאין בנסיבות שנטענו כדי לאיין ביצוע העבירה המיוחסת לתובע.

בכל הכבוד, טיעון זה אין בידי לקבל.

סוף דבר התביעה נמחקת.

בנסיבות העניין, בשים לב לסכום התביעה לשלב המקדמי בו אני מורה על דחייתה וכן בהתחשב בכך שמדובר בתביעה זהה לתביעה קודמת שנמחקה, אני קובעת כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪.