תביעה להצהרה על שווי רכב מיובא

לשיטת התובע, אם הערך המוצהר של רכב שיובא בייבוא אישי הוא סביר ואמיתי יש לקבל את הצהרת היבואן, ואם נמצא שאותה הצהרה אינה ראויה, יש להודיע ליבואן ולאפשר לו לטעון את טענותיו.

כאשר הנתבעת ביקשה לקבל הסבר לפער זה, מסר ב"כ התובע כי הרכב שימש להדגמה, ובשל כך, ערכו נמוך ממחיר המחירון "הרגיל". הנתבעת דרשה אסמכתא רשמית המוכיחה את הטענה שמדובר ברכב הדגמה, ובמקביל, התקבלה בידי המכס חוות דעת שמאית המעריכה את כלי הרכב בסכום גבוה משמעותית מהערך המוצהר על ידי התובע.

בין התנאים, ס"ק (3) מגביל את האפשרות לפטור מתשלום חסר, רק למקרים בהם "הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר...". במקרה דנן, התובע לא מכר את רכבו לפני הגשת התביעה, כפי שהובהר בסעיף 58 לכתב התביעה, ועל כן אין תחולה לסייג האמור.

ייתכן שהרכב נמכר במחיר העולה על שוויו הריאלי, וייתכן שלא.

...

סוף דבר בית המשפט לא מעמיד את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות.

לפיכך, נדחית דרישת התובע לבטל את ההחלטת הנתבעת, לפיה חשבונית מאייר משקפת את הערך האמיתי של העסקה.

כפועל יוצא, התביעה נדחית.

התובע חתום על הצהרה זו. (להלן: "טופס הצהרת שווי רכב").

וראה עמ' 3 למעלה לאותה עדות: "..לאחר שהרכב הגיע לארץ שאלתי אותם מתי הוא מגיע. לפני שהרכב הגיע הגעתי למשרד של עמילות המכס באשדוד לשי עזרן עפ"י ההנחיה של נתנאל פרץ וחתמתי שם על מסמכים, ולא ידוע לי על איזה מסמכים חתמתי". עמ' 3 שורות 19 – 25: "ש. מוצג בפניך טופס הצהרת יבואן על רכב ביבוא אישי...האם אתה מילאת את הטופס הנ"ל והאם אתה חתום עליו? ת. לא אני מילאתי את הטופס הזה, אני חתמתי על הטופס הזה כשהיה ריק במשרד של עמיל המכס. אני לא יודע מי מילא את הטופס הזה..". (הדגשה שלי – הח"מ).

אין בכתב התביעה גם כל אזכור של שמו של יקיר שהיה עימו יחדיו במועד בו חתם על מסמכים אצל עמיל המכס, כאשר טענתו העיקרית הנה שיקיר בעצם החתים אותו "בלנקו". רק בתצהיר עדותו הראשית מופיע שמו של יקיר ומופיעה הטענה שהתובע חתם "בלנקו" על הצהרת שווי הרכב.

...

לפיכך נשאלת השאלה איזה נזק נגרם לתובע בכך שבסופו של דבר שילם לרשויות המכס מיסים בשווי האמיתי שהיה עליו לשלם להם? (ראה בעניין זה סעיף 23 לתצהירו של מר בן בסט).

לסיכום דין התביעה נגד שני הנתבעים להידחות.

התובע ישלם לב"כ הנתבעת 2 שכ"ט בסך של 21,060 ₪ (3,000 ₪ יותר מהתעריף המינימאלי.

פער של למעלה מ- 200,00 ₪ בין המחיר ששילם פרץ לבין שווי השוק של רכב זהה שנרכש מן היבואן הרישמי, איננו אפשרי מבחינה כלכלית, שכן אילו המחיר האמתי של רכב המרצדס היה כמוצהר על-ידי פרץ, איש לא היה רוכש רכב דומה מן היבואן הרישמי, גם אם אני לוקח בחשבון שבתקופה הרלבנטית היו רשאים היבואנים הרישמיים לסרב לטפל ברכבם מיבוא אישי או מקביל, בתקופת האחריות על הרכב (ראו עת"מ (י-ם) 11690-01-18 יוניון מוטורס בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (פורסם במאגרים משפטיים 2.10.2019), וגם אם אני לוקח בחשבון שבאמצעות יבוא אישי ניתן להוזיל את העלויות, וכפי שניתן לראות גם במקרה שכזה נותר פער בלתי מוסבר של למעלה מ- 100,000 ₪ בהנחה המיטיבה עם פרץ.

טוענים סי קלאס ונחמיאס, כי היה על פרץ לתבוע את רשות המכס, ולא לפנות אליהם כ"כיס עמוק", ובעניין זה מפנים לפסק דינו של בית משפט השלום בת"א (טב') 51148-11-15 פרח נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים 20.12.2017), שם קבע בית המשפט, כי יש לקבל את תביעתו של יבואן רכב לבטל את דרישת המכס לתוספת מיסי יבוא בגין יבוא אישי שביצע, לאחר שעפ"י הטענה נמצאה חשבונית של הדילר H. Maier בסכום גבוה יותר.

...

סוף דבר אני מקבל באופן חלקי את תביעתו של פרץ כנגד סי קלאס ופדרובסקי, ומחייב את סי קלאס לשלם לפרץ סך של 76,613 ₪ ומחייב את פדרובסקי לשלם לפרץ סך של 5,000 ₪.

התביעה של פרץ נגד מר נחמיאס (הנתבע 2) נדחית.

מתוך שאני מתחשב בעובדה שהתביעה כנגד מר נחמיאס נדחתה, אך הייצוג היה משותף עם סי קלאס, אני קובע כי סי קלאס תשלם לפרץ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.

ולו ידעה ששווי המס על הרכב אינו בהתאם להצהרת הנתבעים אשר הציגו עצמם כמומחים לייעוץ וייבוא כלי רכב מחו"ל - לא הייתה מתקשרת בעיסקה.

התובעת גם לא חלקה על כך שביצעה התשלום עבור הרכב לחברת גלובל ואף אישרה את חתימתה על ההצהרה לרשות המסים בדבר מחיר הרכב על גבי הטופס "מסירת מידע לאימות הערך המוצהר של רכב בייבוא אישי" (נספח 7 להגנה; בפרוטוקול עמ' 5 ש' 12-11).

על כן מצאתי לנכון לדחות טענת התובעת בדבר עיסוק לא חוקי של הנתבעים לייבוא רכב אישי ללא רישיון בתקופה הרלוואנטית לתביעה.

...

על כן ומשלא מצאתי כל הצדקה אחרת להיעתר לבקשה, הבקשה נדחית אף בלא צורך להתייחס לתשובת הנתבעים.

גם הטענה כי אין תוקף לתניית הבוררות בהסכם נזנחה בסיכומים ולא בכדי, שהרי אין בנמצא בהסכם כל תניית בוררות כך שלא היה בסיס והצדקה להעלאת טענה זו לכתחילה ומשנזנחה גם איני נדרשת לדון בה. סוף דבר לאור כל הדברים האמורים לעיל, התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

"כל בית-משפט הדן בעיניין אזרחי", קבע בית-המשפט העליון, "מוסמך לידון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-המשפט נקבעת בכל מקרה קונקריטי בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש[.] בפרט כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שווייה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שווייה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית" (רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלנבוגן, פ"ד נו(1) 253, 256 (כבוד השופטת דליה דורנר) (2001)).

שוויים הכספי של סעדים אלה לא רק שקולע את התובענה לסמכותו הענינית של בית-משפט זה, אלא שהוא הלם (היום שוב אין טעם לשנות) תובענה בדיון מהיר ולא, כפי שהוגשה, בסדר-דין "רגיל". העתירה לסעד ההצהרתי נוסחה כך: "בית המשפט מתבקש לקבוע כי סווגם הנכון של שטיחים מפלסטיק לרכב המיובאים על ידי התובעת הוא בפרט 3918-1000 לצוו תעריף המכס, כי סווגם הנכון של מגיני שמש הוא בפרט 6306-9000 לצוו תעריף המכס וכי סווגם [במקור] של משענות יד [הוא] בפרט מכס 9401-9090 לצוו תעריף המכס" (פסקה 63 לכתב-התביעה).

...

אם כן, טענתה של המשיבה בדבר היותו של הסעד ההצהרתי סעד שאינו ניתן להערכה בכסף – נדחית.