תביעה להצהרה על פטור מחבות בדמי גמולים לקופת גמל

(א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד, ובילבד שהסכום אשר חייב המעביד לנכות לא שולם לקופה תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות או שהסכום שהמעביד נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 ימים מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן ובין שלא הולן.

(ה) עברו ששה חדשים מהמועד שנקבע בסעיף קטן (א) ובטרם שולם החוב בשל העובד קרה לו מקרה המזכה אותו או את חליפו בקבלת תשלום או שירות בעין מקופת הגמל, רשאית היא לתבוע מהמעביד סכום השווה לסכום ששילמה לעובד או לחליפו או שהיא עתידה לשלמו ואת השווי הכספי של השרות בעין שניתן או שהיא עתידה לתת לעובד או לחליפו, בנכוי כל סכום שהיה משתלם בשל אותו מקרה לעובד או לחליפו, או למעביד, או לשניהם, בין סכום חד פעמי ובין סכומים עתידים, אילו עזב העובד את קופת הגמל ביום שקרה המקרה המזכה כאמור.

יפים לעניננו דברי כב' השופט אילן איטח בתיק ע"ע (ארצי) 201/09, גורג' טורעני נ' חנא ראשד ( מיום 19.12.13) , כמצוטט: "סעיף 19א' לחוק הגנת השכר הוא הוראת חוק מיוחדת שנועדה להבטיח את זכויותיהם של עובדים בקופות הגמל חרף מחדלו של המעביד מלשלם לקופת הגמל את חוב דמי הגמולים. הנחת המוצא היא שהעובד הבודד מוגבל ביכולתו לאכוף את זכויותיו הפנסיוניות, חרף יכולתו התיאורטית לעשות כן. לפיכך, ונוכח ההשלכות העצומות על הביטחון הסוצאלי של העובד ושאיריו, הטיל המחוקק על קופות הגמל להיות סוכני אכיפה של הזכויות הפנסיוניות של חבריהן. המחוקק הטיל על קופות הגמל אחריות ונטל כבדים מאד – הענקת "כסוי בטוחי" חרף קיומן של הוראות תקנוניות של קופות הגמל המפקיעות את הכסוי הבטוחי עם הפסקה בתשלום דמי הגמולים.

מעבר לאמור, המצב הרפואי שהוצהר עליו בהצהרת הבריאות על ידי התובעת, בא לעולם עוד במועד שהתובעת עבדה בסולל בונה ולמרות זאת הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת קיבלה תשלום או שירות בעין מקופת הגמל והתובעת לא איבדה את כושרה לעבוד ואנו מקווים שאף לא תדרש לכך.

(ב) נקבעה בדין או בהסכם, או מכוחם, קופת גמל לצורך הפקדת תשלומים כאמור בסעיף קטן (א), והעובד לא בחר קופת גמל אחרת לפי הוראות סעיף זה, על אף שניתנה לו היזדמנות לעשות כן, רשאי המעביד להפקיד את התשלומים האמורים באותה קופה, בהתאם להוראות הדין או ההסכם, או מכוחם, ולפי המטרות הקבועות בדין או בהסכם, כל עוד לא בחר העובד בקופה אחרת לפי הוראות סעיף זה; אין באמור בסעיף קטן זה כדי לפטור את המעביד מחובותיו לפי הדין או ההסכם.

...

הכרעה: לאחר שבחנו התשתית הראייתית והמשפטית נשוא תיק זה, שוכנענו כי יש לקבל את תביעתה של התובעת, נטעים טעמינו.

לסיום נציין כי אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפי לא התקיים בעניינה של התובעת הליך של שיווק פנסיוני ואת טענתה לפיה התובעת לא פגשה את הסוכן לצורך עריכת העסקה.

אנו סבורים כי סעיף זה מתקיים בענייננו.

בכל הנוגע לטענה כי התובעת בחרה להיות מבוטחת בביטוח פנסיה חדשה ולכן מנועה היא מלטעון את טענותיה, ברור שהדבר נעשה מבחינת התובעת כברירת מחדל ולצורך הקטנת הנזק בלבד ומשכך אין אנו רואים בתובעת כמנועה לתבוע את תביעתה בשל כך. סוף דבר אשר על כן אנו קובעים כי יש לקבל את התביעה ואנו קובעים כי הפוליסה אשר רכשה התובעת מהנתבעת בשנת 2001 הינה בתוקף וכי לתובעת מגיעות כל הזכויות בהתאם לפוליסה זו, לרבות בכל הנוגע לרכיב אבדן כושר עבודה.

אולם, הנתבעת לא העבירה או חדלה להעביר את תשלומי ההפרשות או דמי הגמולים לתובעות בגין העובדים המפורטים בנספחי התביעה שהם: מר אלדד דוד ליבנה – מנהל הנתבעת (להלן – מר אלדד), מר איתי ליבנה, בנו של אלדד (להלן – מר איתי), גב' ילנה פוגרבינסקי (להלן – גב' ילנה) ומר יצחק חריט (להלן – מר יצחק).

נאמר בכתב התביעה כי החוב של הנתבעת בגין בטוחי חיים, מנהלים או קרן פנסיה לעובדיה עומד על סך של 124,194 ₪ ויש להוסיף פצויי הלנה לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958 (להלן – חוק הגנת השכר) או לחייב בריבית פיגורים בהתאם לתקנה 11 לתקנות הפיקוח על שירותים פינאנסיים (קופות גמל)(תשלומים לקופות גמל), התשע"ד-2014.

האם הוכח החוב של הנתבעת כלפי התובעות? המצהירה מטעם התובעת, גב' הינדי, הצהירה על החוב של הנתבעת בגין עובדיה, כדלקמן: "החוב של הנתבעים לתובעות בגין בטוחי החיים מנהלים ו/או קרן

מר אלדד הצהיר כי "בגין המבוטחים ליבנה איתי (בני) וליבנה אלדד דוד (אנוכי) הצהרנו כי אנו מסירים כל אחריות מהתובעת וכי אנו מוותרים על כל ההפרשות שלא הופרשו לקופות הנ"ל". כן נאמר בתצהיר של מר אלדד כי "לגבי העובד חריט יצחק - המדובר בעובד שהגיע להסכם פשרה עם הנתבעת 1, אשר קיבל תוקף של פסק דין ולפיו לא מגיעים לו כספים מהנתבעת 1, לרבות הכספים הנתבעים בתביעה זו על ידי התובעת..." (סעיף 3 לתצהירו של מר אלדד).

(ט) נוצרה הזכאות לתשלום או לשירות בעין מקופת גמל לעובד או לחליפו בתקופה שבין המועד שנקבע בסעיף קטן (א) לבין תום ששת החדשים הנוספים מיום מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ח), לא תהא קופת הגמל זכאית להשתחרר מחבותה על-פי סעיף קטן (ד) אף אם הפגור חל שלא עקב רשלנות הקופה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות אותה".

האם יש לפטור את התובעות מאחריות כלפי העובדים? מר אלדד, שהוא מנהל החברה הנתבעת, וגם הבעלים שלה, הצהיר בדיון שהוא מוותר על כל זכויותיו כלפי הנתבעת וכלפי התובעות בגין ההפרשות שלא נעשו כדין.

...

על כן, אנו סבורים כי יש הצדקה לחייב את נתבע 2 יחד ולחוד עם הנתבעת בגין החוב הקיים.

לסיכום נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את הוויתור של מר אלדד וגב' ילנה ומסירים את האחריות של התובעות (והנתבעים) כלפיהם.

בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנה"), הכלל הוא, כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פרעון עתידית, או אם מתקיימים בעיניינו טעמים מיוחדים המצדיקים פטור מהפקדת ערובה.

וכך נרשם בדברי ההסבר לתקנה: "על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו". הואיל והנתבעת כופרת בטענה, כי התובע פוטר ונטל ההוכחה לענין זה מוטל על התובע לא שוכנעתי כי הונחה ראשית ראייה לרכיבים הנובעים מטענה זו. תצהיר התובע לבדו אינו ראשית ראיה מספקת מבלי כל אסמכתא נוספת.

אשר להפרשות פנסיוניות, הואיל ואין חולק כי בוצעו הפרשות לקופת גמל לא ברור מדוע מלכתחילה לא צירף התובע מיסמכי קופת הגמל לתביעתו.

ממילא לאחר 4 חודשים מסיום העבודה לא נידרש אישור מעסיק לצורך שיחרור קופת פיצויים ומכל מקום לגבי רכיב תגמולים אין צורך באישור המעסיק, שכן הכספים שייכים לעובד.

על כן ככל שקיים הפרש (אם בכלל) הוא זניח לגמרי ביחס לסכום התביעה ברכיב זה. אשר לרכיב הוצאות נסיעה, התובע הכחיש כי חתם על הצהרה שצורפה לכתב ההגנה לגבי עלות הנסיעה היומית ולכאורה יש בכך להעביר את הנטל לנתבעת להוכיח את חתימתו על המסמך.

...

נוכח האמור יש לקבל את הבקשה.

אני מורה כי התובע יפקיד סך 3,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת וזאת בתוך 30 ימים שאם לא כן תימחק התביעה ללא התראה נוספת.

על מנת שלא להקשות יתר על המידה על התובע בשלב זה אני קובעת כי עניין ההוצאות ילקח בחשבון בפסק הדין הסופי.

קרי, מדובר בתביעה שעילתה קבלת תגמולי ביטוח מכח חוזה ביטוח בין התובע לנתבעת, ומכח פוליסה פרטית בה התובע ביקש לבטח את עצמו ולא מפוליסה שהוצאה במסגרת יחסי עבודה, ועל כן פוליסה זו אינה נכללת בגדר "קופת גמל" שעליה חל סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969.

התובע מבקש להצהיר על זכותו העתידית לקבל מידי חודש בחודשו תגמולי ביטוח בסכום ידוע ופטור מדמי ביטוח בסכום ידוע, אך הוא אינו יכול לכמת את תביעתו לזכותו העתידית לתביעה כספית בערך נוכחי.

כמו כן, לטענתו ברור כי יכול להיות מצב ולו בסיכוי קלוש ביותר, שבו מצבו הרפואי של התובע או אפשרות הישתלבותו במעגל העבודה ישתנו ועל כן, לא יכול התובע לכמת את תביעתו העתידית, לרבות על סמך הוון ועל כן לא ניתן לחשב ולשלם אגרה בגין סעד זה. ביחס לטענה בדבר הכשלת בירור חבות ושיהוי-התובע טוען כי גם טענה זו נטענה בעלמא וללא כל פירוט מצד הנתבעת, אשר ראוי היה כי תפרט ותסביר כיצש הכשיל התובע את בירור החבות.

...

הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה, בו העלתה מספר טענות מקדמיות: חוסר סמכות עניינית- לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן הסמכות לדון בתביעת אובדן כושר עבודה של התובע מסורה לבית הדין האזורי לעבודה.

משכך, טענה זו נדחית על ידי ואני קובע כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט השלום.

מכל המקובץ דלעיל, לא מצאתי כל הצדקה לדחיית התביעה על הסף.

אני מורה לצדדים על סיום ההליכים המקדמיים, הכוללים תשובות לשאלון, ככל שיישלח שאלון בתצהיר, גילוי מסמכים כללי וספציפי וזאת בתוך 90 יום.

ההליך בבית הדין האיזורי טענות הצדדים והמדינה בעקבות הפחתת חלקה של הדסה בדמי הגמולים המועברים על ידה לקרן הפנסיה מ – 14.33% מהשכר המבוטח ל – 13% בשנת 2006 (ובהמשך ל – 13.5% משנת 2007 ואילך), הגישה הקרן בשנת 2006 תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו קרן הפנסיה זכאית לקבל מהדסה כספים בגין עובדיה המבוטחים בקרן בשל הפקדות חסרות החל משנת 2004, וכן בתשלום פצויי הלנה ולחלופין ריבית פיגורים עד למועד התשלום בפועל.

בעמדת המדינה נטען כי גרסת הדסה אבסורדית ומנוגדת לתכליתה המוצהרת של התכנית להבראת הקרנות הותיקות הגרעוניות, המבוססת על נשיאה משותפת של המעסיקים והעובדים בנטל כתנאי לסיוע הממשלתי שניתן בהיקפים חסרי תקדים.

במאמר משנת 1983 מציין מ' גולדברג ז"ל, שופט בית הדין הארצי לעבודה ולימים נשיאו, כי הפסיקה שהבחינה בין "הפקדה ישירה" שניתן ליחסה לפצויי פיטורים לבין "הפקדה עקיפה" שאינה פוטרת את המעסיק מחבות לתשלום פצויי פיטורים מלאים "דורשת תיקון" (מ' גולדברג "פצויי פיטורים לזכאים לפנסיה מכוח חוק או למבוטחים במערכת פנסיונית או בקופת גמל" עיוני משפט ט' 569, 578 (1983); ראו גם לעניין הגמישות שבהקצאת הכספים לתגמולים או לפיצויים בתקופה הרלוואנטית: יהודה כהנא ספר ביטוח החיים, הפנסיה והגמל בישראל 237 (ינואר, 1988)).

העלאת שיעור דמי הגמולים בוצעה באמצעות תיקון תקנה 19(א)(1)(ג) לתקנות אלה, באופן ששעור התשלומים לקרן פנסיה ("קופת גמל לקצבה שאינה קופת ביטוח") הועמד על "שיעור שלא יעלה על 1/3% 14 מן המשכורת המבוטחת, ובילבד שכל תשלום שמעל לשעור של 6% מן המשכורת המבוטחת יופחת מן הסכום שמעביד רשאי לשלם לקופת גמל לפיצויים". תוקף התיקון הוא מיום 1.4.1988.

...

הצגת המחלוקת ומיקודה קרנות הפנסיה הוותיקות נקלעו לגירעונות כבדים אשר הצריכו התערבות ממשלתית כבר משנות ה – 70 של המאה הקודמת, עד כי בשנת 1995 הוחלט כי אין מנוס מסגירתן למצטרפים חדשים.

עם זאת, משהועלו על ידי הדסה טענות על ההחלטה בערעורה, נציין בלשון המעטה לנוכח היקף החומר שהוצג בפני בית הדין האזורי (תיק המוצגים של הדסה בערעור מונה 7,886 עמודים) כי לא מצאנו כי התשתית העובדתית בהליך היתה חסרה, ובמקביל לא מצאנו לדקדק עם הדסה כמפורט לעיל בעקבות העלאת טענות עובדתיות סותרות.

סוף דבר – הערעור נדחה.

משנדחה הערעור, תישא הדסה בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורכי דינן בערעור בסכומים של 40,000 ש"ח (קרן הפנסיה) ו – 15,000 ש"ח (המדינה) אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.