תביעה להצהרה על בעלות קניינית בנכסי הקדש

אשר לטענת ההקדש – הנתבעים מפנים לסעיף 17 לחוק הנאמנות, הקובע כי הקדש נכסים טעון מיסמך בכתב ומצריך התקיימות כל היסודות הקבועים בו. התובעים לא הציגו כל מיסמך בכתב שמעיד, לכאורה, כי מדובר בהקדש וכי לא הוכיחו כי אכן דרישות החוק מתקיימות בעיניינם, ויתרה מזאת מוסיפים כי מדובר בטענה חדשה שלא נטענה מעולם על ידי התובעים.

הצהרה על זכות זיקת הנאה ו/או זיקת הנאה מכוח שנים הנה סעד הצהרתי הנכנס לגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי כ"תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין", שכן מדובר למעשה בתביעה למתן סעד הצהרתי לזכות במקרקעין שאינה נמנית עם תביעות של "חזקה או שימוש במקרקעין" (שבסמכות בית משפט השלום), שכן בפסיקה נקבע כי מדובר בגריעה מזכות הבעלות ולכן הסמכות לקבוע זיקת הנאה כלשהיא מסורה לבית המשפט מחוזי (ר' ע"א 700/88 אסטרחן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720), כשהנטייה היא לראות בזיקת ההנאה "זכות חפצא" ולא "זכות גברא", ואין לראות בה תביעה "לשימוש במקרקעין" (ר' ת"א 239/95 דור גל עזר נ' אבי גולדבליט, תשנ"ה (2) 163).

למעשה, הסעד המבוקש הוא יצירת הקדש ללא כתב הקדש, והחלטה בעיניין דנן היא החלטה מכוננת אשר מטרתה לשנות זכויות, לשלול זכויות מאחד ולהקנות זכויות לאחר סעד אשר אף הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט המחוזי ובית המשפט דנן אינו מוסמך לידון (ר' שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, מהדורה רביעית, הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע"מ (2004), ע"מ 794-795) וכן: "מנוסחו הרחב של הסעיף עולה אפוא כי זהו אחד המקרים שבהם מוקנית לבית-המשפט המחוזי סמכות ייחודית לידון בכל פנייה שעילתה בחוק הנאמנות (פרט להליכים פליליים לפי סעיף 31 לחוק), יהיו סכום התובענה והסעד הנתבע במסגרתה אשר יהיו. זאת, לרבות פניות שבהן השאלות המרכזיות העומדות לדיון הן עצם הווצרותה של נאמנות ותנאיה [...] הואיל וכאמור, השאלות המרכזיות בתובענת המבקשים הן עצם הווצרותה של הנאמנות ותנאיה, הרי שהסמכות הייחודית לידון בתובענה זו נתונה לבית-המשפט המחוזי." (רע"א 4298/98 (עליון) חיה כץ נ' דוד פישמן ( 26.11.98), ההדגשה שלי, ב.י.) מתנה במקרקעין סעיף 6 לחוק המתנה קובע הוראות דין מיוחדות בעיניין דרכי ההקניה מקום שקיימות הוראות כאלה, כך למשל, כאשר המתנה היא זכות בעלות במקרקעין, שדרך הקנייתה מוסדר בחוק המקרקעין ומתנה קיומה של מתנה ברשום הזכות על שם מקבל המתנה בלישכת רישום המקרקעין לאלתר כדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין.

לאחר שביקשתי את הצדדים להתייחס לשווי המקרקעין, טענו התובעים כי שווי המקרקעין הוא לכל היותר 1,200,000 ₪ (הנתבעים לא הראו אחרת) משכך לבית משפט זה הסמכות העניינית לידון בטענה זו (ור' לעניין זה תא (עכו) 40501-04-13 ג'וזיף בשארה נ' ג'יריס ג'יריס (פורסם בנבו) (5.11.18, עמ' 9-11)) זכות רשות בלתי הדירה, דיירות מוגנת, זכות חזקה נוגדת בפסיקה נקבע כי הסמכות לידון בתביעות הנוגעות לזכות "בר רשות" נקבעת על פי שווי המקרקעין המגלמים את שווי הזכות: "זכות הרישיון במקרקעין היא זכות אשר אינה מנויה בחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, ואין לנו צורך להכריע בעניינינו בשאלה אם מעמד הרישיון במקרקעין ממשיך להתקיים לאחר חקיקתם של חוק זה ושל חוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971 (ראו רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי [פורסם בנבו בעמ' 169-170] "מקורה של זכות זו, אשר נוצרה ככלי לעקיפת ההגנות שהוקנו לשוכר מכוח חוקי הגנת הדייר, במשפט המקובל, והיא נקלטה במשפט הארץ. תוכן הזכות הוא רשות שניתנת על-ידי בעל זכות במקרקעין לאחר להשתמש במקרקעין, ולעתים אף להחזיק בהם. הרישיון הנו זכות מובחנת מהזכויות אשר מאפייניהן מכוח חוק הם שימוש והחזקה או שימוש לבדו, לאמור השכירות, השאילה וזיקת ההנאה. בנגוד לאחרונות, שהנן זכויות קניין אשר תוכנן הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש במקרקעין בלבד, הרישיון היא זכות חוזית, זכות גברא (in personam) ולא זכות קניינית, אשר תוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש בהם בלבד" (רע"א 5071/03 הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49, 52 להלן: פס"ד הוך).

...

בהחלטה מיום 24.5.17 התייחסה השופטת מילר לכך שהפסיקתא הוגשה כשמונה שנים לאחר מתן פסק הדין, פסק הדין אינו כולל את פרטי הזהות של העמותה, אך בעיקר נקבע כי "מאחר שפסיקתא אמורה לשקף את האמור בפסק הדין ותו לא, אין מנוס מקבלת הבקשה וביטול הפסיקתא שניתנה" (ס' 11 להחלטה הנ"ל) לעניין הסכומים הנטענים על ידי הנתבעים, הרי שהאסמכתאות שצורפו אינן מבססות את טענת הנתבעים כי אכן מדובר בהוצאות הקשורות לסעד הזמני, והסכומים המבוקשים נטענים ללא ביסוס ראייתי מה גם שהוצאות שכ"ט בגין הליך שלא היה צריך להתקיים לכתחילה, אינן מזכות בהשבה.

משכך אני מורה על ביטול צו המניעה הזמני ובהתאם מורה כי המזכירות תשיב לתובעים את כספי הפיקדון בסך של 100,000 ₪ המופקד בקופת בית המשפט.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת התביעה.

עו"ד אינדיג הוסיף כי בכל מקרה תביעה למתן חשבונות אינה ראויה להתברר על דרך של בקשה למתן הוראות במסגרת תיק פירוק אלא בדרך של הגשת תביעה רגילה וניהולה בסדרי דין המאפשרים בירור ממצה של העניין הנידון.

המערערות הדגישו כי הצהרה על קיום הקדש גם מקום בו אין כתב הקדש, כפי שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי, צריכה להעשות במשורה.

עוד שגה בית המשפט עת נתן פסק דין בעל משמעות קניינית ורוחבית במסגרת בקשה למתן הוראות, מבלי שניתנה לצדדים האפשרות להגיש סיכומים בכתב ומבלי שהתקבלה עמדה כתובה מצד גורמים ממלכתיים שנטלו חלק בדיון, ובכך אף חרג מסמכותו.

עובדה זו לפיה פירות נכסי המקרקעין הוקדשו לטובת מטרה ציבורית אף אינה נסתרת על ידי העובדה שהמקרקעין נרשמו על שם המערערות ללא הערה על קיומה של נאמנות, שכן בעלות זו כפופה לתנאי ההקדש.

...

מה גם, שבמסגרת הערעור שלפנינו טוענים אותם גורמים כי דינו להידחות.

על כן, גם דינה של טענה זו להידחות.

לסיכום, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערות לשאת בהוצאות המנהל המיוחד בסך של 10,000 ש"ח; ובהוצאות משיבים 5-4 יחדיו בסך של 10,000 ש"ח. השופט א' שטיין: אני מסכים.

כתב התביעה הוגש נגד כלל בעלי הדין שצורפו לאורך הדרך ושנזכרו לעיל: רשם ההקדשות, היועץ המשפטי לממשלה, מרכז מורשת והרב חמרה, ארגון יוצאי דמשק, ונציגי הקהילה מניו יורק.

בכתב התביעה שכנגד טענו הרב חמרה ומרכז מורשת בערבוביה מסוימת, הן כי הם בעלי הזכויות הקנייניות בכתרים, הן כי יש לראות בהם כנאמן על הכתרים.

דיון והכרעה כללי ס' 17(ג) לחוק הנאמנות מורה כי "נימצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו". החוק מכיר איפוא באפשרות להצהיר על קיום הקדש גם בהיעדרו של כתב הקדש (ראו, למשל, ע"א 6406/03 נאמני הקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס בפיסקה 6 לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) א' חיות (16.6.2005); ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הוועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בפיסקה 18 לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) א' חיות (23.10.2012)).

עם זאת, בעת קביעת תנאי ההקדש ובכלל זה זהות הנאמנים, יש לתת את משקל מרכזי לכך שמדובר בנכסי תרבות לאומיים בעלי אופי צבורי, שיש לשקוד על שימורם, שמירתם וטיפוחם למען הדורות הבאים (ראו והשוו: ע"א 9366/12 Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ח' מלצר, פסקה ז' לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין (3.6.2015), שם נאמר כי הטיפול בנכסים בעלי אופי צבורי לאומי – שם חומר ארכיוני בעל ערך הסטורי – אינו נותר בידי הפרט, תוך הדגשת שימור הנכס וטיפוחו.

...

במהלך הדיון מיום 8.4.19 הודיעו כי מקובל עליהם שאין לאפשר הוצאת כתר כלשהו מהספרייה הלאומית קודם להבטחת התקיימות מלוא התנאים הנדרשים לכך ובכלל זה אבטחת הכתרים, שימורם וביטוחם.

עניינים נוספים שם ההקדש – סבורני כי תחת השם שהציעה הספרייה הלאומית "הקדש כתרי דמשק שבספרייה הלאומית", ובשים לב גם למחלוקות שהתגלעו במסגרת ההליכים, יש להעדיף שם נייטראלי שלא יכלול את שמות מי מהצדדים: "הקדש כתרי דמשק". מהדורות פקסימיליה – הרב חמרה ומרכז מורשת ביקשו להורות על הכנת העתקים מדויקים כולל כריכות אותנטיות של הכתרים שיימסרו להם לטובת הצגתם במרכז המורשת (ס' 29 לטיעוניהם מיום 20.3.20).

סיכום ותוצאה נוכח כל האמור לעיל, בהסכמת הצדדים, ובהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, אני מצהיר על הקדש כתרי דמשק.

לפי התביעה, המשיבים האחרים אינם בעלים ואינם דיירים מוגנים, ורק מחזיקים בנכס בנגוד למטרת ההקדשה.

בית המשפט החליט לבטל את הפסק מהטעמים העקריים הבאים: הנושא שנימסר לבוררות בפני בית הדין לא יכול היה להתברר בבוררות, מן הטעם שבתביעה נדרשה הצהרת בעלות על נכס לטובת המבקשת, וכפועל יוצא מכך, סילוק ידם של המשיבים מהנכס.

הכרזה על זכויות קנייניות בנכס לטובת צד לבוררות, בלא שכלל בעלי הזיקה לנכס נכללים בגידרה של ההיתדיינות, אינה בעלת תקפות משפטית.

...

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בקשת רשות הערעור נדחית.