תביעה להצהרה על בעלות חוקית בלעדיים בדירה

המשיבה עתרה למספר סעדים הצהרתיים הנוגעים לזכותה בדירה, ובראשם ביקשה להורות כי היא הבעלים היחידי והבלעדי של דירת המגורים ואין לעזבון כל זכות בה. במקביל להגשת תובענה זו, הגישה המשיבה בקשה בהולה לעיכוב ביצוע מימוש הדירה במסגרת תיק הוצל"פ 01-69288-10-1 בלישכת ההוצל"פ בתל אביב, בטענה כי אין לרשם ההוצל"פ סמכות לידון בסדר הנושים ובחוב המזונות.

העדר סמכות עניינית- עוד טוענת המבקשת, כי מעבר לסעד שעניינו הצהרה על העברת הבעלות בזכויות המנוח בדירה לשם המשיבה, שאר הסעדים אינם בסמכותו של בית המשפט ולכן יש למחוק סעדים אלו מכתב התביעה.

...

המבקשת טוענת כי מאחר והטענה בתיק הנדון היא כי המשיבה זכאית לסעד מכוח הסכם הממון, וזו עומדת בסתירה לטענה הנדונה לפיה זכאית המשיבה לסעד מכוח דיני הירושה, הרי שיש לדחות את התביעה הנדונה, ולו מסיבה זו בלבד של טענת טענות סותרות בהליכים שונים.

הזכות האובליגטורית מכח הסכם הממון נדחית מפני הזכות הקניינית הקודמת של המבקשת מכח השעבוד.

גם הזכות לרשת את המנוח נדחית, מאחר והמנוח לא יכול היה להוריש יותר ממה שהיה לו, היינו מחצית דירה משועבדת.

סוף דבר לאור האמור מתקבלת הבקשה.

ביום 8.2.2018 חתמה הנתבעת על מיסמך "הצהרה והתחייבות בלתי חוזרת" המופנה כלפי התובע (להלן - "הסכם ההלוואה") לפיו הצהירה על קבלת הלוואה מהתובע בסך של 780,000 ₪ בשנת 2015 לרכישת הדירה, והתחייבה לשלם לתובע כאשר תמכור את הדירה את תמורת המכירה, לאחר קזוז מסים.

הבלעדית אם מכספי החסכונות שלה ו/או הכנסות מעסק ו/או הישתכרותה ו/או מחשבונה הפרטי ו/או מהלוואות ו/או משכנתא אישית ו/או מכספים שנתקבלו במתנה מהוריה ו/או מכל מקור שהוא, להלן דירה א'.

כנזכר, חתימתה של הנתבעת אומתה על ידי הנוטריון עמרם נהרי, שכתב ב"אישור הצהרה", והיא לא הגישה תביעה כלשהיא להצהיר על הסכם ההלוואה חרף טענתה הקשה לעושק, כפיה והטעיה: "ולאחר שנוכחתי שהיא יודעת את השפה העברית וקראה בנוכחותי את

(א) ביחס לרכישת הדירה אישרה הנתבעת, כי התובע היה זה שמצא את הדירה, שוחח עם המתווך ועם בעליה הקודמים של הדירה ולמעשה ניהל את המו"מ לרכישתה (פרוטוקול מיום 5.3.2019 עמ' 25 , ש' - 1 ; עמ' 30 , ש' - 6 ,22- 19 ), ואילו היא לא היתעניינה בשוויה של הדירה ובמצבה הפיסי על אף שנועדה לשיטתה להבטיח את עתידה הכלכלי (שם, ש' - 11 .

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום סך של 45,000 ₪ המהווה השלמת יתרת התמורה עפ"י הסכם ההלוואה.

₪ הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 30,000 הסכומים הנזכרים בס"ק ג' - ד' לעיל ישולמו בתוך 30 יום אחרת ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד מועד התשלום בפועל.

המשיבה לא הצהירה על בעלות בנכס אחר בישראל.

למבקש חשש סביר כי לא יוכל לגבות 19 מהמשיבה את הוצאותיו 20 21 3.1.1 3.1.2 3.1.3 3.1.4 ביום 8.10.2022 הגישה המשיבה תגובה קצרה, שבה הביעה את היתנגדותה לבקשה 22 וטענה את הטענות הבאות: 23 24 3.2 ביום 4.8.2022 חתמו הצדדים על הסכם גירושין בארה"ב, שבו הכירו בכך 25 שהדירה מושא תביעה זו הנה בבעלותה משותפת של שניהם, ועל כן טובים 26 סכוייה של התביעה להיתקבל, כשהלכה למעשה, המבקש מאריך את ההליך 27 המשפטי ללא כל הצדקה.

המבקש הוא הבעלים הבלעדי של הדירה ולא עלה 17 בידיה של המשיבה להוכיח כי היא זכאית לזכויות בדירה זו. 18 19 המשיבה לא שילמה עד כה את שכר טירחתו של המומחה לדין הזר והיא 20 מעכבת את בירור ההליך.

...

35 3.2.1 3.2.2 3.2.3 .ק 'נ .ק 4667-12-21 ש"תמ 1 ביום 25.10.2022 הגיש המבקש את תגובתו לתגובת המשיבה, שבה טען את הטענות 2 הבאות: 3 4 3.3 תגובת המשיבה הוגשה באיחור וללא תצהיר התומך בטענותיה העובדתיות 5 ומטעם זה בלבד יש לקבל את הבקשה, מה גם שאין בתגובת המשיבה כל 6 מענה לטענותיו העובדתיות ו/או המשפטיות של המבקש.

9 10 4.8.7 4.8.8 4.8.9 לאור כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את סיכויי התביעה, את העובדה שהמשיבה 11 היא תושבת חוץ אשר לא הצביעה על נכסים בישראל או מחוצה לה ולא ציינה 12 בתביעתה את כתובתה, את העובדה שהמשיבה לא תמכה את תגובתה בתצהיר ואת 13 זכות הגישה של המשיבה לערכאות, אני סבורה שיש לחייב את המשיבה בהפקדת 14 ערובה בסך 10,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקש.

הנתבע הוא הבעלים ו/או המחזיק החוקי הבלעדי בדירה.

הינה כי כן, הכלל הוא כי על בעל דין הטוען לפלישה למקרקעין להוכיח את זכותו לבעלות או להחזקה במקרקעין הספציפיים עליהם נסובה תביעתו, ואז נטל הראיה יעבור לנתבע להוכיח כי כניסתו ו/או שימושו באותם מקרקעין הנם כדין" דברים דומים נפסקו בתמ"ש 12524-06-19 פלונים נ' אלמוני (3.4.2021) כדלהלן: "סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". כלל הוא, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח הבעלות, די כי יוכיח את דבר הבעלות, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע המחזיק במקרקעין, להוכיח את זכות להמשיך ולהחזיק בנכס (ראו: ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963); וכן, ע"א (מחוזי ת"א)16482/92 עריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג (4) 353 (1994)"

בדיון שהתקיים ביום 31.10.21 הודיע התובע באמצעות ב"כ כי זכות הבעלות של התובע בדירה נובעת מן העובדה כי הוא וא' בנו את הדירה ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 15-17, עמ' 2 ש' 21, ס' 14 לעמ' 7 לכתב התביעה.

גרסה זו, לצד העובדה כי בנו של התובע חתם על הסכם שכירות, לפיו הוא שוכר את הנכס מהנתבע ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 22-23 מובילות למסקנה כי לתובע לא היו כל זכויות בנכס ואין בגירסת בנו של התובע כי חתם על הסכם השכירות כי רצה "למנוע בעיות בין התובע לנתבע" ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 30 כדי לשנות ממסקנה זו. בנוסף, לא ניתן להיתעלם מתצהיר האב מיום 00.00.16, בו הצהיר, בין היתר, כי הדירה שייכת לנתבע ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 9-12.

...

בתמ"ש (נצרת) 4486-11-20 מ.מ. נ' ו.מ. (10.11.2021) הצביע חברי, כב' השופט אסף זגורי על הקושי שמתעורר בתביעות לסילוק יד במגזר הערבי, כדלהלן: "בית משפט זה נדרש חדשות לבקרים לעיסוק בתביעות לפינוי וסילוק יד במגזר הערבי וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב. מדובר בתביעות קשות להכרעה לא רק בפן המשפטי אלא גם בפן העובדתי בייחוד לאור ההתנהלות המבוססת על סיכומים בעל פה, על כבוד, על מנהג ונוהג תרבותי, על היעדר סיכום בכתב ועל היעדר ראיות בכתב. בפן המצפוני הקושי אף גדול עוד יותר לאור התוצאה הקשה של הליכים מסוג זה שברובם המכריע מסתיימים בפינויים של אשה וילדים מהבית שהם ממילא הצד החלש בסכסוכים (לפחות מבחינה כלכלית). קשיים אלה – משפטי, עובדתי ומצפוני – מצריכים יצירתיות בפתרון הנתפר למידותיו של כל סכסוך באופן שבו תוגן זכות הקניין ו/או השימוש של נותן הזכות מצד אחד, אך יוגנו גם זכויות מקבלת שימוש למדור מצד שני ולא פחות חשוב, תוגן טובת הילדים שאינם אשמים או אחראים לסכסוך בין קרוביהם המבוגרים "שאינם מבוגרים דיים" במחשבתם ובדאגתם כלפיהם.

גרסה זו, לצד העובדה כי בנו של התובע חתם על הסכם שכירות, לפיו הוא שוכר את הנכס מהנתבע ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 22-23 מובילות למסקנה כי לתובע לא היו כל זכויות בנכס ואין בגרסת בנו של התובע כי חתם על הסכם השכירות כי רצה "למנוע בעיות בין התובע לנתבע" ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 30 כדי לשנות ממסקנה זו. בנוסף, לא ניתן להתעלם מתצהיר האב מיום 00.00.16, בו הצהיר, בין היתר, כי הדירה שייכת לנתבע ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 9-12.

לאור האמור ומשעה שהתובע לא הוכיח זכות בנכס או בדירה, אין מנוס מדחיית התביעה וכך אני מורה.

חרף זאת, מצאתי לקבוע כי האישה היא בעלים בפועל של שלוש הדירות, ומקבלת את מלוא הכנסות דמי השכירות מהשכרתן – זאת על סמך הצהרתה ועדותה של האישה כי היא הבעלים הבלעדי של שלוש הדירות, לרבות של דירה מספר 2, וכי היא מקבלת לידה את מלוא דמי השכירות בגין השכרת שלוש הדירות.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף בעיניינו, עת האישה לא הגישה בקשה לתיקון כתבי טענותיה, שבהם הצהירה על בעלות מלאה בשלוש הדירות, וחזרה על האמור, כאמור, גם במהלך עדותה.

לשם הנוחות, ראו לשון סעיף 82 לכתב ההגנה לתביעה לשיתוף ספציפי: "כשהנתבעת הסכימה לשיתוף, כמו בדירת המגורים, למרות שכל ההשקעה הייתה של הנתבעת, נרשם הנכס מחציתו על שם התובע, משלא הסכימה לרשום ע"ש התובע, הבהירה חד משמעית שאין כוונת שתוף." התוצאה – רישום זכויות הבעלות בבית המגורים בחלקים שוים לא נבע מתוך ציפייה כי שעורי ההשקעה שהשקיע כל צד ישתוו בעקבות פרעון הלוואת המשכנתה ממקורות האיש, אלא מתוך הסכמה גרידא לשיתוף שווה בזכויות אלו.

...

לפניי ארבע תובענות שהגישו הצדדים, ושבהן אדון במאוחד: תלה"מ 66756-01-18 – תובענה למזונות אשה, מזונות קטינים ומדור שהגישה האשה (להלן – "תביעת המזונות") – עמ' 36-1 לפסק הדין; תלה"מ 63643-01-18 – תובענה לאיזון משאבים, מוניטין ונכסי קריירה שהגישה האשה (להלן – "תביעת הרכוש מטעם האשה") – עמ' 90-36 לפסק הדין; סוגיית מיסוי החברות – עמ' 73-65 לפסק הדין; תלה"מ 25932-06-20 – תובענה למתן פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים שהגיש האיש שלפיו גם נכסים הרשומים על שם הנתבעת הם נכסים משותפים (להלן – "התביעה לשיתוף ספציפי"/"תביעת הרכוש מטעם האיש") – עמ' 99-90 לפסק הדין; תלה"מ 60346-12-22 – תובענה לדמי שימוש שהגיש האיש (להלן – "התביעה לדמי שימוש") עמ' 107-99 לפסק הדין; סוף דבר והוראות ביצוע – עמ' 111-107 לפסק הדין.

סוף דבר והוראות ביצוע עתה, משתמה המלאכה וניתנה הכרעה בכל התובענות שלפניי יש להתכנס ולהדרש לשם מתן הוראות כמפורט להלן: אשר לתביעת המזונות התובענה למזונות ולמדור אשה – נדחתה.

חברות ההזנק – מצאתי לאמץ את המלצות המומחה אשר לאופן חלוקת זכויות האיש בחברות ההזנק, ואני מורה על חלוקתן בעין, בחלקים שווים, בין הצדדים.

אשר לתובענה לשיתוף ספציפי תביעת האיש לשיתוף ספציפי נדחית, כקבוע בסעיף 394 לפסק הדין.