תביעה להצהרה על בעלות בזכויות ציבוריות למוניות

באשר למונית טענו המשיבים כי למשיב הייתה בעלות על זכות ציבורית אחת להפעלת מונית, ולמשיבה זכות אחת שמלכתחילה הייתה בבעלותה ונרכשה על ידה.

בנגוד לטענות המשיבים, בכתב התשובה לא נטען כי המשיבה מאפשרת למשיב לעשות שימוש בזכות הציבורית להפעלת המונית, וגם אם כן הרי שהדבר עומד בסתירה להצהרה בהמשכו של כתב התשובה (סעיפים 40, 45 ו- 47).

ובהמשך : "המבקשים אינם מצביעים על טעם מיוחד המצדיק לדחות את הגשת ההקלטה עד לאחר הגשת הראיות מטעם המשיבים. הסיכון שחשיפת נתבע לראיות התובע תוביל את הנתבע ליצירת גרסת בדים הוא סיכון כללי, הקיים ברוב-רובן של התביעות, והוא אינו יכול לשמש לבדו הצדקה לסטייה מסדר הבאת הראיות הרגיל. אכן, לעיתים "זכותו" של התובע להתחיל בהבאת הראיות אינה נוחה לו; לעיתים יעדיף להביא את ראיותיו (ובמקרה זה – מקצת מראיותיו) רק לאחר שהנתבע חשף את מלוא גירסתו ואת הראיות העומדות לרשותו.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת כי דין הבקשה להידחות.

"גם בנסיבות של גרסאות סותרות, כפי שנטען על ידי המבקשים, אין הדבר יכול להוות הצדקה מיוחדת להיעתר לבקשה. על בית המשפט להשתכנע, כי קיים נתון קונקרטי בחומר, שגילויו המוקדם עלול לחבל ביכולת בית המשפט להגיע לחקר האמת" [ת"א (מחוזי ת"א) 64205-02-18 אייל שמיר נ' בריטיש - ישראל השקעות בע"מ (02.04.2019)].

על כן הבקשה נדחית.

המבקש הגיש את התביעה דנן במסגרתה הוא עותר להצהיר כי בטלה העברה ללא תמורה של זכויות המשיב 1, מחצית, בדירה ברחוב יוספטל 40 תל אביב, הידועה כגוש 7140 חלקה 186 תת חלקה 11 (להלן: הדירה) לידי המשיבה 2 (להלן: המשיבה) מחמת היותה נגועה במירמה ומהוה ניסיון להבריח נכסים ו/או זכויות של המשיב מנושיו.

אציין כבר עתה, כי על אף שתביעת המבקש הוגשה ביחס לזכויות הציבוריות בשתי מוניות, אזי בסיכומיו לא חזר המבקש על טענותיו בכל הנוגע לזכות הציבורית, שנרשמה על מונית 80-836-26.

המשיבה טוענת כי העברת הזכות הציבורית במונית על שמה נעשתה לאחר שהמשיב נקלע לחובות והיא סייעה לו. בתצהירה נטען כי בחודש ספטמבר 2017 פדתה כספים שהגיעו לה מפוליסת הביטוח והעבירה אותם למשיב וכן העבירה לבא כוחה את כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת הבעלות ובחודש יוני 2018 הוא סיים את העברת הבעלות על שמה.

...

סוף דבר מכל האמור, השתכנעתי כי הסכם העברת הדירה למשיבה, נעשה בחוסר תום לב כדי להבריח את חלקו של המשיב בדירה מנושיו ולא שיקפה מציאות אמיתית ומכאן כי יש לבטלה בהיותה הסכם פיקטיבי וחוזה "למראית עין", הדברים יפים אף בכל הנוגע להעברת הזכות הציבורית במונית השייכת למשיב.

לפיכך אני קובעת כי העברת מחצית הדירה לידי המשיבה היא הסכם פיקטיבי ועל כן יש לבטלה ולהורות על השבת הרישום של מחצית מהזכויות בדירה על שמו של המשיב, והטלת עיקול על זכויות המשיב בדירה לטובת המבקש.

עוד אני מורה על ביטול רישום הזכות הציבורית במונית מס' 13299 על שמה של המשיבה והעברת הרישום חזרה על שמו של המשיב, וכן מורה על הטלת עיקול על זכות זאת לטובת המבקש.

לאחר הגשת הבקשה, הוגש כתב תביעה העותר להצהיר על בטלותו של הצוו בשל אי חוקיותו.

7.7 באשר לטענת חוסר הסמכות לחתום על הצוו, המשיבה הפניתה לחוק, שם לסעיף 4, לפיו המוסמך לחתום על צוים כאשר מדובר במקרקעי ישראל, הוא מנהל הרשות או מי שהוסמך מטעמו ביחד עם היועמ"ש של הרשות או של מרחב הרשות ומשכך, הצוו נחתם בידי מי שמוסמך בפועל לחתום עליו ויש לדחות את טענת המבקשים, גם בעיניין זה. 7.8 בהתאם לכל האמור לעיל טענה המשיבה כי סכויי התביעה ומאזן הנוחות, מחייבים העדפת האנטרס הצבורי העומד ביסוד החוק על פני הנזק הכספי שאולי ייגרם למבקשים כתוצאה מבצוע צו הסילוק.

מצב זה פותח פתח לפלישות, ולעתים פלישות המוניות.

לפיכך, יש לבחון אם המבקשים הציגו ראיות לכאורה כי הם בעלי זכויות או זיקה כלשהיא למקרקעין; זכויות המבקשים במקרקעין המבקשים טוענים בכתב התביעה מטעמם, שם בפרק ח', כי הם נמנים על בעלי הזכויות בחלקות 24 ו- 25 בגוש 18587 וכי לצורך מתן הצוו ההצהרתי המבוקש בדבר בטלות צו הפינוי, די בהוכחת חזקה ארוכת שנים במקרקעין.

...

מכל אשר פירטתי לעיל בהרחבה, אני קובעת כי הסיכויים כי התביעה העיקרית תתקבל, הם סיכויים קלושים עד מאוד.

לא נעלמה מעיניי הטענה שהמבנה נבנה ללא היתר בנייה כדין, טענה שלא הוכחשה על ידי המבקשים, אך לנוכח המסקנה שהגעתי אליה, אינני נדרשת לטענה האמורה והשלכת אי קיומו של היתר על תוצאות ההליך.

סוף דבר התוצאה מכל האמור לעיל: הבקשה נדחית.

המומחה הבהיר, שהוא אינו יכול לדעת מי כתב את מיסמכי הדוגמאות הנשלחים אליו להשוואה, ומכאן שהוא מסתמך בעיניין זה באופן מלא על בעלי הדין.

הצ'קים הועברו לעיונו של בית המשפט, שהכתיב לפרוטוקול הערה כדלקמן (עמ' 34, ש' 36-30): "העד מוציא ממסמכיו מספר צ'קים נוספים. הצ'קים הנ"ל לא גולו בעבר לצד השני, ואני מתרשם שאפשר שגם עו"ד נטר לא היה מודע לקיומם. מוצגים לבית המשפט 11 צ'קים מתאריכי פרעון 5.7.18 עד 15.9.18. סכומי הצ'קים הם 25,000 ₪, 37,500 ₪, 32,000 ₪, 35,000 ₪, 25,000 ₪, 37,500 ₪, 35,000 ₪, 35,000 ₪, 35,000 ₪, 30,000 ₪ ו-25,000 ₪. על הצ'ק הראשון נרשם שם המוטב אסף אברמוביץ'. יתר הצ'קים אינם נושאים את שם המוטב. בחישוב מהיר, הצ'קים הנוספים הם על סך כולל של 352,000 ₪". התובע נישאל מדוע הוא לא הצהיר קודם לכן על קיומם של הצ'קים הנוספים ולא כלל אותם בתביעה.

בסעיף 2(ג) לצוואה, המנוח הורה כי זכויות הבעלות שלו במספר צבורי למונית 115551 תועברנה במלואן לבנו תום (הנתבע).

...

מסקנתו בעניין זה, לאחר שהתברר לו כי מסמך דוגמא שהתקבל מהנתבע לא היה בכתב ידו של המנוח, הייתה מסקנה של שקילות.

בשים לב לכך שאברמוביץ' העיד כי הוא ראה את המנוח כותב במו ידיו את הצ'קים מהעסקה הראשונה, על סך של 5,000 ₪ כ"א, הרי שמתחזקת המסקנה כי המנוח כתב את כל 8 הצ'קים.

מסקנתי היא שהתובע הוכיח את טענותיו, כי הוא התקשר עם המנוח בהסכם לרכישת זכויותיו בחברות המוניות ובמספר הציבורי, שילם לו כסף מזומן וקיבל בתמורה 8 צ'קים לביטחון, בסכומים הזהים לסכומי המזומן.

בזכרון הדברים הצהירה חברת המונית השישית כי היא "הבעלים הרשומים של הרכבים וזכויות הציבוריות" של חמש המוניות המפורטות בנספח א' להסכם.

עוד נקבע כי לאחר שמשרד התחבורה יאשר את מכירת הזכויות הציבוריות "חברת ציר הסעות תעביר את הבעלות על שם מוניות סמדר החדשה בע"מ" (סעיף 3 להסכם), ונכללו בהסכם חיובים נוספים המוטלים על ציר הסעות.

התביעה הוגשה נגד ציר הסעות, חברת המונית השישית ובעלי חברות אלה, תוך טענה שמוטלת עליהן חבות אישית לקיום הוראות ההסכם.

...

עוד נטען שלא היה מקום לחייב את המערערים 4-2 באופן אישי בחיובים הכספיים – שאלה שהדיון בה הפך לתיאורטי – וכי יש להתערב בשיעור שכר הטרחה וההוצאות, סוגיה שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בה ושלא הוצגה כל עילה של ממש להתערבות בה במקרה זה. לאחר עיון בערעור ובתשובה בכתב הגענו למסקנה לפיה ניתן להכריע בערעור על יסוד המסמכים בכתב, בהתאם להוראת תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

לפיכך נדחה הערעור בעניין זה. אשר לטענות בעניין הקביעה לפיה ההסכם שנחתם בין הצדדים הוא הסכם מכר בקשר לזכויות הציבוריות, סבורים אנו שלא נפל פגם בקביעותיו של בית משפט קמא ואנו מאמצים את קביעותיו בהקשר זה. שונים הם פני הדברים ככל שאלה נוגעים לקביעה לפיה ציר הסעות היתה צד להסכם ולקביעה לפיה החיובים הנובעים מההסכם מוטלים על המערערים כולם ביחד ולחוד.

לפיכך אנו סבורים שיש להשיב את הדיון לבית משפט קמא על מנת שינמק קביעות אלה במסגרת פסק-דין משלים.