כך גם באשר לאופן הטכני של העברת הבעלות הרשומה במשרד הרשוי, לשון סעיף 6 להסכם מודיעה כי הנתבעת 2 איננה אחראית לביצועה: "האחריות לגבי ביצוע העברת הבעלות חלה על הצדדים הנ"ל ואין למוטו-דיל אחריות ישירה או עקיפה לבצוע פעולה הנ"ל האחריות תחול על הצדדים בלבד!".
אעיר כי בהסכם שבעניינינו - לא מולאה השורה שאמורה ללמד - על שם מי רשום הרכב במשרד הרישוי; באשר בשורה של "המוכר" - נרשמה הנתבעת 2 עצמה, כ"בעלים החוקיים של הרכב".
הנסיבות מציגות בעליל, שלפי הנחזה לנפגעים היה מדובר בעיסקה מול מי שעיסוקו בטיולי טרקטורונים [ראה מימון שהוסכם – בעמ' 41 לפרו'; גם אם בפועל, בנסיבות, בסופו של יום לא שולם – עמ' 3 לתימלול שיחה מיום 10.3.14], שנקשרה בעקבות עיון במודעת פירסום באנטרנט [עמ' 43 לפרו'], בה קבוצת החיילים רכשו שירותי טיול טרקטורונים ממי שמפרסם עצמו באנטרנט כספק של טיולים מסוג זה, והציג עצמו כמי שמארגן טיולים מסוג זה [סעיפים 4 לתצהיר הנפגע וסעיפים 2 ו-4 לתצהיר הנפגעת], כשהם מגיעים לקבלת הטרקטורונים ל"בקתת עץ" בתוך מיתחם של יישוב ידוע ליד ים המלח [עמ' 45 ו-50 לפרו'], שליד הבקתה - כעשרה טרקטורונים, והנתבע 1 מוביל אותם לשטח על גבי שלושה-ארבעה טרקטורונים, לא לפני שטרח באמצעות עובדת מטעמו לבדוק שיש להם רישיונות נהיגה [עמ' 55 לפרו'].
בענין ת"א (המחוזי ב-חי') 21410-06-10 פלוני נ' א' (פורסם; 30.3.20), התקבלה תביעה נגד בעלים רשום שמכר את הרכב, אך נקבע כי אף שהוצג הסכם מכר, לא היתה מחלוקת כי התמורה טרם הועברה בגין הרכב שכבר נימסר לקונה שבעת שנהג בו אירעה התאונה ["הוא אמר לי שלמחרת הוא יוציא כסף ויתן לי ובשעה 12:00 בלילה הוא מתקשר אלי ואמר לי שהוא עשה תאונה עם האוטו"], וכן כי היתה מקופלת בהסכם הצהרה מצד הקונה, לפיה "הרכב ראוי לשימוש וכי הנני מודע לענין כי הרכב מבוטח אך בביטוח חובה"; כך, שלהבדיל מענייננו, באותו ענין, בעצם, הוכח כי, בנסיבות, הקונה הסתמך על מצג של המוכר שהרכב ימשיך להיות מבוטח אף לאחר מסירתו לידיו - משך כיממה; מצג שהתברר כמצג שוא.
...
יש לציין כי דעת המיעוט בבית משפט המחוזי בענין יעקובי, מצאה שאין לחייב את מי שרשום אך פורמלית במשרד הרישוי: "...הרכב נרשם על שמו [של האח הנכה 100%] על ידי אחיו [האח שנסע לחו"ל], שהיה הבעלים בפועל של הרכב, רק כדי לאפשר [לאח מחו"ל] למכור את הרכב, בעת שהותו של [האח] בחו"ל. משכך אני סבורה שרישום הבעלות על שמו של [האח] הנכה שלא השתמש ברכב, והרישום על שמו היה פורמלי בלבד, והיה בבחינת מתן יפוי כח המסמיך אותו למכור את הרכב בשם אחיו. בנסיבות אלה סברתי שאין מקום להטיל עליו אחריות".
לא מצאתי פסיקה מחייבת לפיה, די ברישום בעלות במשרד הרישוי כדי להקים בעלות בפועל, מקום בו אין מחלוקת כי עסקת המכר "מנקה" את המוכר מכל זכות קניינית ברכב שרשום על שמו.
הוכרע שבעת התאונה כבר נמכר הרכב מידי המשכירה לידי המחזיק בו, ונקבע, אף ללא קיומו של הסכם בכתב, כי "רישום הנתבעת כבעלים במשרד הרישוי הווה אמצעי על מנת לגבות את חובה של הנתבעת אך לא יותר מכך". יפים לענייננו דברי ההבהרה של כב' השופטת ארנה לוי כי עצם הותרת רישום המוכר כבעלים של הרכב במשרד הרישוי לאחר שנמכר לאחר כדי ללמוד על קיומה של "תניית שימור בעלות" [סעיף 20 לפסה"ד]:
"ומה בענייננו? איזה הסכם נכרת בין הנתבעת 3 והנתבעת? הסכם בכתב – כאמור- לא הוצג. בדו"ח חקירת הנתבע 2 על ידי התובעת נרשם כי רכבי הנתבעת 3 נרכשו באמצעות עסקת ליסינג מהנתבעת. בתצהירי הצדדים לא מצויינים פרטי ההסכם. בחשבונית המס, אשר מעידה, כאמור, על מכר, לא נרשם דבר נוסף המלמד על פרטי ההסכם. אין בידנו פרטים באשר לנסיבות כריתת החוזה, השיקולים הכלכליים של הצדדים לרבות שיקולי מס, לוח סילוקין, אופצית רכישה, וכמובן, תנאים בעניין העברת הבעלות. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע אם בענייננו מדובר בעסקת ליסינג ואם כן - מאיזה סוג בדיוק. לא ניתן גם לקבוע אם בהסכם נכללה תניית שימור בעלות, להבדיל מעסקת משכון. מעצם הותרת רישום הנתבעת כבעלת הרכב במשרד הרישוי לא ניתן ללמוד כי מדובר דווקא בתניית שימור בעלות. ההגיון הכלכלי - מסחרי והנוהג מביאים דווקא למסקנה כי מדובר בעסקת מכר המשולבת בהלוואה, ובצידה בטוחה, לאמור, עסקת משכון. לעניין זה יש לציין כי הנתבעת היא חברה העוסקת ביבוא ושווק רכבים. לא קיים כל הגיון מסחרי בכך שהנתבעת תשמור לעצמה את הבעלות ברכב אותו יבאה ומכרה. לא קיים כל הגיון שחברה כזו תטול על עצמה את הסיכונים שנוטל על עצמו בעל רכב. אם יוטלו עליה ועל חברות דומות סיכונים כאלו – עלויות שוק המימון תגדלנה ויגרם ייקור האשראי לרוכשי רכבים. אם הנתבעת הייתה נותרת כבעלים – סביר שהייתה דורשת שליטה ופיקוח על הרכב, הייתה דואגת לעריכת ביטוחים או למצער מוודאת קיומם, הייתה מעורבת בשימוש ובניהול הרכבים, בהעברות לצדדים שלישיים ועוד. כל אלו – אין חולק כי לא היו. בהתאם לבסיס העובדתי שהונח בפני, לנתבעת לא היו כל פיקוח או זיקה לרכב. בתעודת הביטוח אמנם נרשם שמה של הנתבעת אך לא ניתן ללמוד מכך דבר. לא הוכח כי הנתבעת הייתה מעורבת בעשיית הביטוח אלא להפך, הנתבע 2 הוא זה שטיפל בעריכת הביטוחים והתעודה שולמה על ידי חברה אחרת מטעמו. מכל אלו ניתן ללמוד על העדר כוונה לשימור בעלות. הנתבעת הציגה הסבר סביר לעניין הרישום במשרד הרישוי. בהעדר ראיות ברורות להסכמה אחרת בין הצדדים – היה על התובעת להוכיח כי הצדדים סטו מהכלל הקבוע בחוק המכר לעניין מועד המסירה כמועד העברת הבעלות. התובעת לא עמדה בנטל זה. מכאן – לא הוכח כי הנתבעת הייתה בעלת הרכב, לגביה קיימת זכות חזרה" (ההדגשה בקו – הוספה).
כמו כן, ישלם הנתבע 1 לתובעת בגין החזר שכר טרחה והוצאות משפט סך של 17,000 ₪.
התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית בזאת.
התובעת תשלם לנתבעים 2 ו-3 בגין החזר שכר טרחה והוצאות משפט סך של 17,000 ₪.
