תביעה להכרה כפגיעת עבודה של שליח איש תחזוקה

בחקירתו בפנינו טען התובע תחילה כי "רובה של עבודתי היא סבלות...לשאלת בית הדין עיקר עבודתי בסבלות זה בממוצע לא פחות משלוש שעות ביום" (עמ' 5 לפרוטוקול).

כך, הוצג בפנינו תצהיר שנתן התובע בתמיכה לתביעה להכרה בפגיעה בכפות ידיו כפגיעה בעבודה, שם הצהיר התובע כי עבד במשך 8 שעות ביום בתיקון תקלות עם כלים רוטטים.

גם באישור הערייה נ/2 מיום 10.11.14 (בקשר לתביעה להכרה בכפות הידיים) צוין כי התובע מועסק כאיש אחזקה בערייה ושלוחותיה תוך תאור עבודתו, ואין כל אזכור לעבודת סבלות או העברת משקלים כפי שנטען בפנינו כאן.

מחקירת התובע ועדיו בפנינו עולה כי עבודת התובע הנה עבודה מגוונת ביותר, המתבצעת לפי דרישה ולפי הצורך, והכוללת גם תיחזוקה, שליחויות, תיקונים וחלוקת נייר וציוד משרדי לא רק בבניין הערייה אלא גם בשלוחות הערייה, בגני ילדים, בתי ספר, מחלקת רווחה ובמבנים נוספים הפרושים בתחום שיפוט הערייה.

...

הנתבע טען כי הגרסה העובדתית שהניח התובע אינה מקימה תשתית עובדתית למיקרוטראומה ויש לדחות את התביעה.

לנוכח הגיוון הרב שבעבודת התובע בכלל, וביחס לעבודות התחזוקה השונות בפרט, השימוש בכלים הרוטטים בפרקי זמן בלתי קבועים, קצרים ולא רצופים לא הונחה לטעמנו תשתית עובדתית לבחינת מיקרוטראומה גבית.

לנוכח כל האמור, התביעה נדחית.

לפנינו ערעור על פסק דינו המאוחד של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור מר אלי עשור שעבין ומר ליאור לוין; ב"ל 63045-10-17; ב"ל 43083-01-18), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכיר בפגיעה בגבו התחתון בעילת המקרוטראומה.

המערער עבד כאיש אחזקה בעריית קרית אתא.

וכך נאמר: "עדות מנהלו של התובע בעבר, מר אלישע שלום, מהימנה ומשקפת בעיננו את הקף עבודת התובע באחזקה – בין שעתים לשלוש בממוצע ביום סך הכל, שמתוך כך ישנן עבודות רבות שאינן דורשות שימוש בכלים רוטטים ואף שימוש כזה, ככל שישנו, אינו רציף וממושך. מר שלום נימנע מלהעריך את זמן השמוש במכשירים הרוטטים, ולא בכדי". על יסוד העדויות שנשמעו לפניו, קבע בית הדין האיזורי שעבודתו של המערער בשני המישורים שתוארו לעיל היא עבודה מגוונת מאוד, שאינה מקימה תשתית למקרוטראומה.

יצוין, כי בית הדיו האיזורי קבע כי עבודת המערער אינה רק עבודת סבלות ותחזוקה אלא גם, בין היתר, שליחויות, חלוקת נייר משרדי, לא רק בבנין העיריה אלא גם בשלוחותיה, אספקת ציוד לישיבות, חלוקת דפי צלום וכן אחריות לדואר והעברת תיקים למחלקה המשפטית ולעורכי דין מחוץ לעירייה (סעיפים 14-15 לפסק הדין).

...

בסופו של יום מדובר בערעור עובדתי, ולא מצאנו עילה המצדיקה התערבותו בקביעותיו של בית הדין האזורי, וזאת בפרט נוכח התרשמותו מעדות המערער.

לקראת תום הדיון בפנינו טען המערער כי יש להכיר בפגיעה בגב כמחלת מקצוע, ואולם לא מצאנו מקום להידרש לכך, משזו לא היתה בחזית הטיעון בבית הדין האזורי.

סוף דבר – הערעור נדחה, והמערער ישלם למוסד הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.

הועדה בחרה להפעיל את תקנה 15 במלואה בגין "אי מסוגלות הנפגע לשוב לעבודתו כנהג שליחויות בגלל מגבלותיו...ותמסור הודעה למכון לבטיחות" ועל כן נכותו הרפואית בשיעור 50% הועלתה כדי 76%.

אם אחד מהשליחים נפגע בתאונה והגיש תביעה ובתביעתו לא סיפר על טיפים, אזי הוא "פראיייר"[footnoteRef:4].

לא נשכרה עזרה בכסף לתחזוקת הבית.

לא יודעת כמה הרויח בתיפוף, אבל "היה לו הרבה מזומן...היה חי עם הבגדים הכי, של המעצבים, והבגדים הכי יקרים, ונעליים הכי טוב...". רעייתו של התובע העידה גם היא בעבור התביעה ואלה הם עקרי עדותה: הכירה את התובע כחצי שנה קודם התאונה.

אכן, התובע בחר במקצוע נהג האוטובוס אשר ברי לכל בר בי רב כי אינו מיקצוע קל, דורש ישיבה משך שעות לא מבוטלות, הפעלת שתי הידיים ואף יחסי אנוש מעולים, וממכתב המעסיק הנוכחי (אשר לא נחקר ולא היתקבל כראיה) עולה כי ההתרשמות מהתובע חיובית מאד, ועם זאת מדובר בתחילתה של עבודה אשר לא ניתן לקבוע על בסיסה מה יקרה בעתידו של התובע, האם יחזיק בעבודה מעמד ויתמיד בה. [15: נכותו הרפואית בניפוי צלקות עומדת על 42% בקרוב.

איש לא בא להעיד לעניין זה, לא מזמיני עבודה, לא חבריו לתיפוף, לא הוצג יומן עבודה.

...

התעודה ניתנה בחודש יולי 2015 למפרע וקדימה החל מחודש פברואר 2015, אולם בראי מצבו של התובע כעולה מן החומר הרפואי ופרוטוקולי המל"ל, שוכנעתי כי היה ממש במתן התעודה.

שוכנעתי לקבל את טענת התובע כי בנכותו התקשה לחזור לעבודה סדירה עד אוגוסט 2016.

לסיכום: סה"כ: 2,273,325 ₪.

תביעת התובע להכיר בפגיעה בברך ימין כפגיעה בעבודה על פי תורת המקרוטראומה נדחתה.

אלה העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת – התובע, יליד 1958, עובד בעריית בני ברק מזה כ- 11 שנים ובמועד הרלבנטי לתובענה עבד בתור איש אחזקה בבית הספר "סמינר התהילה" ברח' צפת 15 בבני ברק (להלן: "הסמינר").

בגירסת התובע תמכה עדה אובייקטיבית, גב' רבקה שיינר, אשר העידה באופן מהימן ומפורט כי עבודתו של התובע כוללת טיפוס וירידה במדריגות באופן חוזר ונשנה.

אצהיר, במסגרת תפקידי כאיש תיחזוקה כללי בביה"ס, נידרשתי לתחזוקה שוטפת של ביה"ס, הכוללת תיקונים של תקלות והיו רבות כאלו שכן זהו מבנה ישן ומונה כמות גדולה של תלמידות, התקנות ותיקונים שונים כגון מנורות, לוח ציוד כסאות שולחנות דלתות וכו', החלפתי מנעולים, העברתי ציוד ממקום למקום.

" (פרוטוקול עמ' 4 ש' 11-19) התובע מאשר כי יש לו משרד בקומת הקרקע וכן כי יכול להתעכב על תיקון אליו נקרא בין חצי שעה לשעתיים וכן כי יוצא לשליחויות לדואר, לעירייה, וכן כי עושה עבודות ניקיון קלות וכי יש לו עגלה.

...

בתאריך 10.2.22 הודיעה התובעת לאחר בחינה נוספת, כי היא מוותרת על הוכחת תקופת עבודתו של המנוח בפתוח מכשיר ה-ct בארץ ומבקשת למנות מומחה רפואי לעניין תקופת עבודתו של המנוח בשליחות מחוץ לישראל.

בפסיקה נקבע כי אין לקבל גישה, השוללת באופן גורף את תביעות העובדים, שנפגעו כתוצאה מחשיפה לחומרים מזיקים בעבודתם, ואשר אין ביכולתם להוכיח את מידת פוטנציאל הפגיעה אליה נחשפו - על מנת להיות מוכרים כנפגעי עבודה.

גישה זו לוקחת בחשבון את הקשיים הכרוכים בנגישות הנפגעים לידע המקצועי המורכב, הנוגע לסוג ולהרכב החומרים שאליהם הם נחשפו, או נחשפים במסגרת עיסוקיהם השונים, ובמהלך תקופות שונות, וזאת ללא הסתייעות באיש מיקצוע בעל היתמחות ספציפית.

תקנה 45 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 (להלן – התקנות) קובעת, כי "מחלה מהמחלות המפורטות בטור 1 לחלק ב' לתוספת השניה היא מתאריך שצויין בטור 3 מחלת מיקצוע לגבי מבוטחים המועבדים בעבודה, במקצוע או בתהליך ייצור כמפורט לצד אותה מחלה בטור 2". לנוכח האמור, בהתאם להוראות החוק והתקנות, על מנת שתוכר מחלה כפגיעה בעבודה שהיא מחלת מיקצוע, יש לעמוד במספר תנאים מצטברים: המחלה הוגדרה כ'מחלת מיקצוע', המבוטח חלה במחלה לאחר המועד המצוין בטור 3 לתוספת השנייה והמבוטח חלה במחלה עקב עבודתו.

מעדותה של התובעת כאמור, שלא נסתרה, עלה כי המנוח עבד לעיתים כאשר מכונת ה-CT פעלה, הוא ביצע פעולות תיחזוקה למכשירי ה-CT, לא ניתן לו תג המודד את שיעור הקרינה, לא היו נהלי בטיחות והוא עבד ללא חלוק עבודה או סינר עופרת.

...

יצוין, כי אמנם הטיפול במכונות ה-CT נעשה לסירוגין ולא ברצף אחד בכל יום עבודה ולאורך כל יום העבודה, ברם לטעמנו אין בכך כדי לקבל את טענות הנתבע לפיה עבודתו של המנוח לא הקימה תשתית עובדתית על פי עילת המיקרוטראומה.

בעדותם של התובעת ומר הראל בפני ביה"ד לא התגלו סתירות ומצאנו את עדותם מהימנה וסדורה.

בהתאם לפס"ד ברק "כאשר סביר להניח כי אכן העובד נחשף לגורם בעל פוטנציאל פגיעה במקום עבודתו, כעולה מחומר הראיות שהונח בפני בית הדין - יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי, או הפגיעה, הם תוצאה של חשיפה לגורם המזיק בעבודה". לעניין טענת השיהוי – כאמור בפסיקה (עבל (ארצי) 35399-09-15‏ יהושע אורן נ' המוסד לביטוח לאומי, 11.10.16): "טענת שיהוי, כשלעצמה, לא תוכל לעמוד; על המוסד לשכנע את בית הדין כי עקב השיהוי נבצר ממנו לבדוק לגופן את טענות המבוטח בכל הנוגע לעצם קרות התאונה ... על המוסד להראות, כי השיהוי היה מהגורמים שהפריעו לו לרדת לחקור אמיתותן של העובדות" (דב"ע (ארצי) נה/0-92 דיאב עיסם - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (3.5.95); וכן דב"ע (ארצי) לא/0-73 המוסד לביטוח לאומי - ישעיהו פרגר, [פורסם בנבו] פד"ע ג' 100 (1971); עב"ל (ארצי) 83/09 יהודה שטרית - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (9.7.09); עב"ל (ארצי) 35164-07-15 מוחמד חסן בורקאן - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (24.8.16))". הנתבע לא הוכיח שהשיהוי מנע ממנו לרדת לחקר האמת. בנסיבות אלו לא מצאנו לקבל את טענת השיהוי שהעלה הנתבע.

סוף דבר: בית הדין ימנה מומחה מטעמו על מנת שיבחן את הקשר הסיבתי בין מחלת סרטן המוח שלקה בה המנוח לתנאי העבודה שלו בדרום אפריקה.