לבסוף מצין התובע, כי העבודה על פרויקט "חובות פגומים" הוותה את עסוקו הרגיל של הבנק; הוא הישתתף בכנסים ארועים ופגישות שנערכו בחטיבה העסקית; בכל חצי שנה הועברה חוות דעת על תיפקודו בידי אחראי הפרויקט וכי שכרו השעתי שעמד על 202 ש"ח לשעה + מע"מ, לא היוה תמורה החורגת מהמקובל בענף בו מועסק התובע בגין עבודה של מי שמועסק כעובד קבוע (ר' סעיפים 4.4-4.1 לכתב התביעה).
התביעה שכנגד
על קצה המזלג נציין, כי במקביל להגשת כתב ההגנה הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד במסגרתו עמד על השבתם של הסכומים ביתר ששילם הנתבע/התובע שכנגד לתובע/הנתבע שכנגד וחברת ש.ל.ף ולחילופין ביקש כי בית הדין יחייב את הנתבע שכנגד לשפות את הבנק בגין ההוצאות שהוציא והנזקים שיגרמו לו בגין כל סכום שיחויב לשלם לתובע/הנתבע שכנגד, לרבות הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד.
עוד טען הנתבע/התובע שכנגד, כי יש להורות על השבה של סכומים ששולמו לתובע/הנתבע שכנגד ביתר מתוך טעות והטעיה, או מכח הפרת הסכם ההיתקשרות בין הצדדים ו/או מכח עשיית עושר ולא במשפט.
נשאלת השאלה, כיצד מגדירים את ליבת העיסוק של הבנק? האם מתן אשראי או הלוואות ללקוחות פרטיים ועסקיים היא בליבת עסוקו? ומה לגבי ניהול חשבונות עובר ושב וחשבונות נאמנות? האם גביית עמלות בגין פעולות שונות המבוצעות על ידי הלקוחות אינה נחשבת כחלק מליבת הפעילות? ואם לא – האם היא חלק שולי בפעילותו?
לדידנו, הנחיות בנוגע לפעילות הבנק הניתנות על ידי בנק ישראל ומחייבות "היערכות משמעותית מצד הבנק" ובין היתר ביצוע "התאמות במערכות הממוחשבות השונות על מנת לעמוד בדרישות הדיווח החשבונאי החדשות והקפדניות" הנן חלק מליבת העיסוק של הבנק (ר' סעיף 5 לתצהירו של עו"ד קינן).
משכך נדחית תביעתו של התובע להכרה בו כ"עובד".
...
הנתבע העלה טענת התיישנות בכל הנוגע לזכותו הלכאורית של התובע לקבלת פדיון חופשה (ר' סעיף 51 לכתב ההגנה), טען כי התמורה ששולמה לתובע כללה את דמי ההבראה (ר' סעיף 50 לכתב ההגנה), כי התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה היות וניכה הוצאות דלק ורכב מהכנסותיו וכי יש לדחות את התביעה גם מאחר והוגשה על דרך של אומדן אף שהנתונים מצויים היו בידיו (ר' סעיף 52 לכתב ההגנה); עוד נטען כי גם אם הועסק כעובד לא היה זכאי להפקדות בשיעורים הנטענים על ידו אלא בהתאם לגובהן המשתנה כפי שנקבע בצו ההרחבה לפנסית חובה ובכל מקרה בגין שכר שאינו עולה על השכר הממוצע במשק (ר' סעיפים 53.2-5.31 לכתב ההגנה); כי אף לו היה עובד הבנק לא זכאי היה כי תבוצענה בגינו הפקדות לקרן השתלמות (ר' סעיף 54.2 לכתב ההגנה).
סבורים אנו, כי אף שחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001 אינו חל בעניננו, על מזמין שירות חלה חובה ליתן לגוף או אדם הנותנים לו שירותים הודעה מראש טרם סיום ההתקשרות על מנת ליתן לאותו נותן שירותים הזדמנות להערך מבחינת הקף הירידה הצפוי בהכנסותיו, לא כל שכן מקום בו מדובר בנותן שירותים שעיקר הכנסתו מאותו מזמין שירות.
עוד נקבע בפרשת ענת עמיר כי סוגית הקיזוז/ההשבה תבחן על פי מידת תום הלב של הצדדים:
"יש להסיט את מרכז הכובד מבחינת תום ליבו של המועסק בלבד (הקובעת כי יפוצה כל אימת שלא פעל בחוסר תום לב קיצוני) לבחינת התנהלות שני הצדדים ותום ליבם. על פי רוח הפסיקה, אין חולק כי כאשר פעל העובד בחוסר תום לב לא יהא זכאי לתשלומים נוספים. האם במקרה שכזה, יהא חב בהשבת התשלומים שקיבל והעודפים על השכר החלופי בצירוף הזכויות? כאמור, במקרה שכזה, מצטרפת אני לדעתו של הנשיא פליטמן כי משהתמורה שלה יהא העובד זכאי בעבור עבודתו הוסכמה בין הצדדים, אין לאפשר למעסיק לחזור בו מהסכמה זו ומכאן שאין ליתן תוקף לסעיף "גדרון" ואין מקום להשבה (להבדיל מקיזוז כפי שפורט לעיל)".
בעניננו, מאחר וקבענו כי לא שררו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים נדחית תביעת ההשבה/טענת הקיזוז שהעלה הנתבע, היות ואין לאפשר לנתבע לחזור בו מן ההסכמות אליהם הגיעו על בסיסם הושתתה מערכת היחסים בין הצדדים.
