לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת מיכל פריימן; ב"ל 12901-03-20), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה.
אולם, התובע מיתעלם מקביעת המומחה כי השמיעה בתדירויות הדיבור באוזן ימין שמורה לחלוטין, כך שממילא אין מקום להכיר בפגיעה ולו באוזן זו כפגיעה בעבודה.
...
האם נכון יהיה לומר כי על מנת לקבוע מה חלקה של החשיפה לרעש במצבים של חוסר סימטריה בין האוזניים בשל תחלואה קודמת/נוספת, ובייחוד במצבים של של תחלואה באוזן אחת, ניתן להכריע מה חלקה של החשיפה לרעש בהתאם לאוזן הטובה, מתוך הבנה כי האוזן הפגועה יותר הייתה מתפקדת כמו האוזן השנייה לו לא הייתה נפגעת על ידי גורם נוסף?
"אני מקבל את הגישה שהשמיעה, בכל אוזן, יכולה להיפגע גם מתחלואה וגם מחשיפה לרעש ובמקרה שלפנינו ישנה הוכחה חד משמעית שאוזן שמאל נפגעה מתחלואה עוד בשנת 1982, אינני יודע כיצד אוזן שכבר פגועה מתחלואה תגיב לפגיעה שמחשיפה לרעש ולכן, לא ניתן ממילא להכריע מה חלקה של החשיפה לרעש, אם בכלל, על הפגיעה באוזן שמאל, האוזן החולה. מצב אוזן ימין מבחינת חשיפה לרעש אינו יכול להקיש על המצב השמיעתי משמאל, שהוא ממילא פגוע. כך או כך, בדיקת השמיעה המלאה משנת 2002, אחרי 20 שנות חשיפה לרעש, מראה בבירור שבאוזן ימין, האוזן "המייצגת", אין פגיעה בשמיעה בתדירויות הדיבור וזה אומר דרשני.
"לא ניתן לשלול את האפשרות שבאוזן שמאל, על מצב תחלואתי קיים, עוד בקבלתו לעבודה השינוי שבשמיעתו הושפע במידה מסויימת גם מחשיפתו לרעש. הסברי בסעיף 1 לגבי אוזן ימין, נוגעים גם לגבי אוזן שמאל. זה אחד ממקרים רבים שלא ניתן להוכיח או לשלול אותו באופן פוזיטיבי וגם לא כמותית ולכן, לאורך כל הדרך דיברתי על סבירות כיון שלא ניתן לדבר כמותית."
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
אני סבור שקביעה זו היא גורפת, ויש לבחון בכל מקרה את הקשרם של הדברים בו נאמרו דברי המומחה - ואת יתר הנסיבות - כדי לקבוע האם גם במקרים מעין אלה יש לפסוק לטובת המבוטח, כבכל מקרה של ספק בחוות דעת רפואית בתביעה מתחום התחיקה הסוציאלית, הפועל לטובת המבוטח.
סוף דבר: הערעור נדחה.
