תביעה להכרה בפגיעה בקרסול כתאונת עבודה

ביום 29/7/20 התובעת הגישה תביעה להכרה בפגיעה בקרסולה כתאונת עבודה, בגין ארוע מיום 14/7/20 (יום שלישי) שארע לדבריה בעת שמעדה בחדר המדריגות שבבנין בו המתגוררת בעת שיצאה מביתה כדי לרכוש מוצר עבור החנות.

...

עם זאת, בשים לב לכך שכבר ביום 22/7/20 (כשבוע לאחר האירוע) התובעת דיווחה בקופ"ח כי הפגיעה הייתה בעבודה, אנו מקבלים את טענת התובעת כי שמרה את החשבונית לצורך הגשת התביעה למל"ל, ומטעם זה לא העבירה אותה בזמן אמת למנהל החשבונות של החנות.

לנוכח האמור לעיל ,מצאנו כין דין התביעה להתקבל ויש להכיר בפגיעה בכף הרגל של התובעת (שבר בפטישון) כפגיעה בעבודה.

משהתקבלה התביעה הנתבע ישלם לתובעת השתתפות בהוצאות משפט בסך 3,500 ₪.

בחודש יולי 2017, הגיש מר מאיר אפריאט (להלן: "התובע") תביעה להכיר בפגיעה בקרסול כפגיעה בעבודה, על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב[, התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").

קיים תעוד לארוע תאונתי סביב 1.2015 אשר לא ברור אם הוכר כתאונת עבודה (ראה 22.1.15 ד"ר אורלינסקי וד"ר שחל 26.2.15) אשר במסגרת בירור הודגם בהדמייה דלקת משמעותית בגיד טיביאליס אחורי קרסול שמאל אך ללא קרע ברצועת ATFL או דלתואיד.

...

לטענת הנתבע, הואיל ובתשובות המומחה הנוסף התעלם מבדיקות ההדמיה של התובע לפני ובתכוף לאירוע וכן מרישומים רפואיים, נעתר בית הדין לבקשה נוספת להצגת שאלות הבהרה.

אמנם קיים הבדל בין חוות דעת המומחים שמונו מטעם בית הדין, ברם בחוות דעת המומחה הנוסף ובשני הסבבים שהתקיימו במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה, ניכר כי המומחה הנוסף הסביר בצורה מפורטת ומנומקת כיצד הגיע למסקנה בדבר קיומה של החמרת מצב קרסול שמאל עקב האירוע מיום 15.3.16, ואבאר.

בנסיבות העניין שלפניי, לא שוכנעתי מטענות ב"כ הנתבע כי זהו המקרה בו יש מקום למנות מומחה שלישי.

על כן, התביעה מתקבלת על יסוד מסקנות חוות דעת המומחה הנוסף – ד"ר עידו ציון.

ביום 14.6.18 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה ובתאריך 23.7.18 נדחתה התביעה מן הנימוק, כדלקמן: ״אנו מאשרים שקיבלנו לתשלום דמי פגיעה בגין חבלת קרסול ימין עקב תאונה מיום 20.05.2016, אולם, לצערנו, עלינו לדחותה על פי הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוקים הבאים: על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, פגיעה בעבודה היא תאונת עבודה או מחלת מיקצוע.

לטענת התובע, ממכתב הדחייה עולה שהנתבע אינו חולק על עצם קרות התאונה אך חרף האמור, הנתבע דחה את תביעת התובע להכרה בפגיעה בקרסול ימין כתאונת העבודה ומכאן התביעה.

...

ביום 14.6.18 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה ובתאריך 23.7.18 נדחתה התביעה מן הנימוק, כדלקמן: ״אנו מאשרים שקיבלנו לתשלום דמי פגיעה בגין חבלת קרסול ימין עקב תאונה מיום 20.05.2016, אולם, לצערנו, עלינו לדחותה על פי הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוקים הבאים: על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, פגיעה בעבודה היא תאונת עבודה או מחלת מקצוע.

ש: כן. ת: קודם כל אני בזמן עבודה אני מקבל מכות תמיד, תמיד אני מקבל מכות ואני לא יכול לגשת עם כל מכה ורוצה, אני מחכה שזה יעבור.

נוכח האמור, התובע הרים את הנטל הנדרש להוכחת האירוע נשוא התביעה וטענות הנתבע בסיכומיו – נדחות.

סוף דבר: במכלול הראיות שהונחו לפנינו בצירוף התרשמותנו ממהימנותו ועקביותו של גרסת התובע – אנו קובעים כי הוכחה ראשית ראיה לכך שארע אירוע תאונתי לתובע ביום 20.5.2016 תוך כדי עבודתו.

לפניי תביעה להכיר בפגיעה בקרסולה של התובעת כפגיעה בעבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי).

בהחלטה מיום 14.12.19 מונה ד"ר קובי שיף, אורתופד מומחה, לשמש כמומחה רפואי מטעם בית הדין (להלן – המומחה הרפואי או המומחה), לשם מתן חוות דעת בשאלה האם הליקוי ממנו סובלת התובעת בקרסולה נגרם כתוצאה מתאונת העבודה מיום 6.11.17.

...

" ביום 8.3.20 הגיש הנתבע בקשה להפנות למומחה הרפואי שאלות הבהרה, ובהחלטה מיום 16.3.20 נעתר בית הדין לבקשה.

עיקר טענות הצדדים לטענת התובעת, דין התביעה להתקבל על יסוד חוות הדעת של המומחה הרפואי.

מנגד טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות.

סיווג "כיוון ההסתייגות" חשובה, כפי שהובהר בעניין מוניס (ההדגשות במקור – ד.ח.ז): "אם במקרה קונקרטי משתכנע בית הדין כי בפניו חוות דעת, הקובעת קיומו של קשר סיבתי באופן חד משמעי, אזי גם אם מופיעים בה ביטויי זהירות, לא יגרע הדבר מן המסקנה ביחס לקיומו של קשר סיבתי. עם זאת, ככל שחוות הדעת אינה חד משמעית, ומקל וחומר כאשר היא שוללת קיומו של קשר סיבתי, כי אז אמירה דוגמת "לא ניתן לשלול" הינה הבעת זהירות מן הכיוון ההפוך, שכל מטרתה לומר כי המומחה, הגם שלא מצא קיומו של קשר סיבתי, אינו יכול לשלול זאת באופן מוחלט.

" נוכח כל האמור, ומשקביעות המומחה הן קביעות רפואיות, הנסמכות על המסמכים הרפואיים שעמדו בפניו, בשים לב לתשתית העובדתית שהועברה לעיונו, והעומדות במבחן ההיגיון והסבירות – לא מצאתי הצדקה עובדתית או משפטית לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי, ומשכך, דין התביעה להתקבל.

סוף דבר על בסיס חוות דעתו של המומחה הרפואי, התביעה מתקבלת.

ביום 19.8.21 פנתה התובעת בתביעה להכיר בפגיעה בקרסול רגל שמאל כפגיעה בעבודה.

דהיינו, יש צורך להוכיח קיומו של גורם או מחולל הנובע מסיכוני הדרך על מנת שארוע בו נפגע המבוטח יוכר כתאונת עבודה (ראו גם - דב"ע נג/0-153 עווד ג'אבר פארג' - המוסד פד"ע כז' 50 וכן בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר - בית הדין הארצי פד"י נח (5) 104).

...

התובעת הסבירה כי חזרה לביתה היות שרכשה מספר מוצרים וביקשה להביא אותם לבית שבו מתארח בנה שהגיע מחו"ל ומכלל הנסיבות לרבות עדותה של התובעת שהייתה מהימנה, שוכנעתי כי התובעת אכן יצאה מביתה על מנת לשוב לעבודתה.

תמיכה לטענתה זו מוצאת התובעת בעובדה כי פגיעה המתרחשת תוך כדי עלייה או ירידה מרכב מוכרת כ"תאונת דרכים" על פי הפלת"ד. בפרשת אלטמן, דן בית הדין הארצי בנסיבות זהות מאוד לנדון בענייננו וקבע כהאי לישנא: "שעה שלטענת המערער, שאין חולק כי הוא במעמד של שכיר, הוא נפגע בעת העליה לרכבו המצוי בשטח מעונו, הרי שהמערער טרם יצא משטח המעון. משכך לא חל עליו הביטוח מכח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ''ה-1995 (להלן-החוק), המחיל את ביטוח נפגעי העבודה על מי שיצא משטח המעון אל עבודתו. לא מצאנו שוני ממשי בין המקרה של המערער לבין זה שנדון בעניין מחמוד (עב''ל (ארצי) 11280-05-17) ד''ר חמוד מחמוד – המוסד לביטוח לאומי (28.12.17)). אין בידינו לקבל את הטענה כי עצם הכניסה לרכב מנתקת את המערער משטח המעון ומהווה את תחילת ביטוחו לפי סעיף 80(1) לחוק. קבלת עמדה זו תוביל לתוצאה שתחייב לבחון כל מעידה אגב כניסה או יציאה מהרכב בשטח המעון הפרטי האם היא תוצאה של תחזוקה לקויה של שטח החניה אם לאו. ברי כי בחינה שכזו אינה מעשית ואינה נובעת מהתכלית של ביטוח מפני סיכוני הדרך" (עב"ל 11013-04-19 יונתן אלטמן – המוסד (30.4.20)); הדגשה שלי – י.א.ש.).

על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.