ביום 16.3.20 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה בליקוי בגבו, כפגיעה בעבודה על דרך המקרוטראומה, בגין ישיבה ממושכת בזמן הנהיגה.
בכתב התביעה ובתצהיר טען התובע כי נהג בכל יום 5 שעות, וכן ציין בתביעה כי הישיבה הממושכת היא זאת שהובילה לליקוי ממנו סובל: "המערער החל את עבודתו כנהג אוטובוס מיום 9.3.11 ברשות חברת הנסיעות והתיירות נצרת בע"מ, כאשר עבודה זאת מתבטאת בישיבה ממושכת למספר שעות ברצף ללא מנוחה". על דברים דומים חזר התובע גם בהמשך התביעה: "בעקבות עבודתו כנהג אוטובוס, ובגין הישיבה הממושכת על כסא הנהג במהלך כל שעות עבודתו הייתה הגורם העקרי להיתלקחות הכאבים והמחלה". גם בתצהירו ציין התובע תחת הכותרת 'פגיעות זעירות' כך: "עבדתי כנהג אוטובוס ומדובר בעבודה המצריכה ישיבה ממושכת למס' שעות ברצף".
מדברים אלו אנו למדים כי התובע אינו טוען שבמהלך הנהיגה ביצע תנועות חוזרות ונישנות בגבו אלא כי נהג נהיגה ממושכת במנח סטאטי.
...
מנגד, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה משום שלא מתקיימים התנאים להכרה בליקוי כמחלת מקצוע על בסיס תורת המיקרוטראומה, שכן לא הוכח כי התובע ביצע פעולה חוזרת ונשנית שהובילה לליקוי בגב, וגם לא נטענה בתצהיר טענה עובדתית, וממילא גם לא הוכחה, לגבי נהיגה בדרכים משובשות.
התובע הפנה בסיכומיו לשני פסקי דין שלטענתו תומכים בתביעתו, אולם לאחר עיון בפסקי הדין אנו סבורים שאין לקבל את טענתו של התובע בהקשר זה. בעב"ל (ארצי) 53/99 עובדיה עבודי חקאק - המוסד לביטוח לאומי (29.04.2003), נקבע כי יש למנות מומחה שכן הוכחה נהיגה בדרכים משובשות, והעבודה הייתה מלווה בהרמת מסעות כבדים בתדירות גבוהה.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל, ישיבתו הממושכת של התובע כנהג אוטובוס אינה מקימה תשתית עובדתית למיקרוטראומה, ולכן התביעה נדחית.
נוכח מהות טענותיו של התובע ומשעה שבית הדין הציע לו שלא לעמוד על התביעה כבר במעמד הדיון, ישלם התובע לנתבע הוצאות בסך 1,000 ₪ תוך 30 ימים.