המערער הוסיף וטען כי הוא עלול להפגע מקביעת הוועדה, שכן אם הוא יגיש בעתיד תביעה נפרדת להכרה בליקוי השמיעה כמחלת מיקצוע, אזי ועדה רפואית עתידית צפויה לערוך חשבון עובר-ושב, ולנכות מהנכות שתקבע לו בעתיד את הנכות בשיעור 5% שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית משנת 2019.
...
מנגד, המשיב טען, כך: דין הערעור להידחות, בהיעדר טעמים המצביעים על פגם משפטי בהחלטת הועדה; הטענות בערעור הן רפואיות ומבקשות לחתור תחת שיקול דעתה המקצועי של הועדה; אין מדובר בהחלטה חלוטה קודמת, והועדה קבעה שאין מקום להנציח את הטעות הרפואית שנקבעה בהחלטה קודמת, וכי אין החמרה במצב המערער; החלטת הועדה הסתמכה, בין היתר, על מאמר של פרופ' שמואל, שהצביע לדעת הועדה על כך שפגיעת ראש עם ליקוי שמיעה יכולה לחול "מקסימום תוך שנה מיום החבלה", ואין זה המקרה בענייננו; חרף קביעת הועדה שלא חלה החמרה, הרי שהועדה דנן לא ביטלה את קביעת הועדה הרפואית הקודמת משנת 2019, כדי שלא לפגוע במערער, והיא הותירה את הנכות שנקבעה לו בגין ליקוי השמיעה (5%) על כנה.
סוף דבר – בהיעדר טעות משפטית בהחלטת הועדה, הערעור נדחה.
