ביום 16.3.20 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה בליקוי בגבו, כפגיעה בעבודה על דרך המקרוטראומה, בגין ישיבה ממושכת בזמן הנהיגה.
בית הדין הארצי קבע כך: "עצם הישיבה הממושכת היא זו שלשיטת המומחה גרמה למחלת הטחורים וכן להחמרה בפיסטולה. משכך, אין מקום להכיר במחלות אלה מכוח עילת המקרוטראומה שכן לא מיתקיים התנאי של אירועים תאונתיים קטנים ומצטברים בעקבות תנועות חוזרות ונישנות...לא שוכנענו כי מוצדק להכיר בעלייה בלחץ התוך בטני - בין כתוצאה מהישיבה הממושכת על כסא הנהג, ובין בשל היתאפקות כתוצאה מתנאי העבודה השגרתיים (שכלל לא נטענה עובדתית במקרה זה) - כתנועות חוזרות ונישנות לפי יסודות עילת המקרוטראומה. העובדה שתנוחה מייצרת תהליכים פנימיים בתוכו של גוף האדם אינה הופכת כשלעצמה את התנוחה לתנועה חוזרת ונשנית". כלומר, ישיבה ממושכת כשלעצמה לא יכולה לבסס את עילת המקרוטראומה ללא שיוכח כי בוצעו תנועות חוזרות ונישנות, ולכן במצב דברים זה כשהתובע טוען כי כאבי הגב נגרמו כתוצאה מישיבה ממושכת ותו לא, הרי שאין לקבל את תביעתו על בסיס תורת המקרוטראומה.
...
מנגד, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה משום שלא מתקיימים התנאים להכרה בליקוי כמחלת מקצוע על בסיס תורת המיקרוטראומה, שכן לא הוכח כי התובע ביצע פעולה חוזרת ונשנית שהובילה לליקוי בגב, וגם לא נטענה בתצהיר טענה עובדתית, וממילא גם לא הוכחה, לגבי נהיגה בדרכים משובשות.
התובע הפנה בסיכומיו לשני פסקי דין שלטענתו תומכים בתביעתו, אולם לאחר עיון בפסקי הדין אנו סבורים שאין לקבל את טענתו של התובע בהקשר זה. בעב"ל (ארצי) 53/99 עובדיה עבודי חקאק - המוסד לביטוח לאומי (29.04.2003), נקבע כי יש למנות מומחה שכן הוכחה נהיגה בדרכים משובשות, והעבודה הייתה מלווה בהרמת מסעות כבדים בתדירות גבוהה.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל, ישיבתו הממושכת של התובע כנהג אוטובוס אינה מקימה תשתית עובדתית למיקרוטראומה, ולכן התביעה נדחית.
נוכח מהות טענותיו של התובע ומשעה שבית הדין הציע לו שלא לעמוד על התביעה כבר במעמד הדיון, ישלם התובע לנתבע הוצאות בסך 1,000 ₪ תוך 30 ימים.
