תביעה להכרה בזכות לקצבת שירותים מיוחדים

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן: התובעת ילידת 1.9.50 סובלת מלקות ראיה ומסיבוכי סכרת ויתר לחץ דם נקבעה לה 100% נכות תפקודית והיא זכאית ל- 112% גמלת שר"מ. ועדה רפואית לניידות קבעה לתובעת ביום 19/3/17 מוגבלות בניידות בשיעור 40% וועדה לעררים דנה בעיניינה ה 100% נכות וביום 6/8/17 ועדה רפואית לעררים (ניידות) קבעה לה 70% מיגבלת ניידות.

עם זאת בעב"ל (ארצי) 1195/02 ברוך אלרון נ' המוסד לביטוח לאומי, עמד כב' בית הדין על כך שיתכנו נסיבות מיוחדות בהן "נבצר" ממבוטח לפנות במועד לצורך מימוש זכותו וכך קבע: "רק במקרים המיוחדים ויוצאי הדופן, ניתן יהיה להכיר בתביעת המבוטח לגימלת ניידות, גם אם סטה "סטייה קלה" מגבולות הגיל הקובע.

...

טענות הצדדים התובעת טוענת כי בנסיבות העניין יש לקבל את התביעה ולזכות אותה בהלוואה עומדת שכן התקיימו נסיבות מיוחדות בגינן נבצר ממנה להגיש את התביעה במועד.

על רקע האמור יובהר, כי הלכה פסוקה היא, כי "... בכל הנוגע להפעלתו של הסכם הניידות... אין בית הדין יכול להעניק זכויות לפי שיקול דעתו, אם הדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו" (בג"צ 363/84 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לט(1) 724, 727).

לטעמי בנסיבות העניין לא היתה מניעה של ממש כי התובעת תגיש את התביעה בתוך המועדים שנקבעו בחוק, בן באמצעות בתה ובין בסיוע אדם אחר, ולפיכך אין עילה להכיר בסיטואציה של "נבצרות". לנוכח האמור, למרבה הצער אני סבורה כי דין התביעה להידחות.

[3: תקנה 11 ב' לתקנות ] [4: נספח ח' לכתב התביעה] לאחר הגעת התובעת לגיל 18 הוכרה זכאותה לקיצבת נכות כללית בשיעור 100% ולקצבת שירותים מיוחדים בשיעור 50% החל מיום 4.7.2003.

...

זאת ועוד, איננו מקבלים את טענת התובעת כי עת אושרה לה קצבת שירותים מיוחדים בשיעור המוגדל, הצמתת מוגבלותה הרפואית מקנה לה זכאות אוטומטית לקצבת ניידות.

גם טענת התובעת החלופית כי חל בעניינה סעיף 18 להסכם הניידות דינה להידחות.

" [footnoteRef:11] [11: עע"מ (עליון) 1621/08 מדינת ישראל נ' חטיב, [ניתן ביום 31/1/11], סעיף 7 לפסק הדין וההפניות שם.] יישום כללי פרשנות אלה על המקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי לשונו של סעיף 18 להסכם ברורה ונהירה, ואין מקום לייחס לאמור בו פרשנות אחרת מזו הנלמדת מלשונו.

אשר על כן איננו מקבלים את טענת התובעת לתחולת סעיף 18 על המקרה דנן.

אשר על כן אין מנוס מדחיית התביעה.

הנתבע ישלם לתובעת קצבת ניידות עבור חודש נוסף – אפריל 2018.

מפאת חשיבות הדברים אביא להלן שוב את דברי בית המשפט המחוזי בנוגע לתשלומי המל"ל המוקפאים וההתאמות שיש לבצע לאחר הגיע המנוח לגיל 18: "ברם, כי אין וודאות כי קיצבאות אלו אכן ישולמו לתובע ולפיכך, אין לנכות סכום זה מן הפצוי , אלא יש להורות על "הקפאתו" עד לאחר הגעת המערער לגיל 18 ומיצוי זכויותיו מול המל"ל" "ככל שתביעתו של התובע למל"ל בגין נכות כללית ושירותים מיוחדים לא תאושר , יהא על המשיבים לשלם לו סכום של 101,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. ככל שהתביעה תוכר ותאושר לו קצבה נמוכה מהאמור לעיל , יש לעשות את ההתאמות הדרושות בהתאם למפורט ואת היתרה יהא על המשיבים לשלם בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק." על כן, יש להפחית מהניכוי את התשלומים בגין קיצבת שירותים מיוחדים בעקבות דחיית התביעה.

...

כמו כן יש להתאים את הניכויים בהתאם למה שהוכר עבור המנוח במל"ל. התוצאה היא כי יש לגרוע את ניכוי קיבצת השירותים המיוחדים, קיצבה שלא אושרה כלל.

בנוסף, תשלם הנתבעת את אגרת התביעה ששולמה עם פתיחת ההליך.

בתביעת התובעת נטען בתמציתיות כי התובעת ניפצעה בשנת 2006 וסבלה מפגיעה מוחית קשה, הוכרה כנכה 100% לצמיתות ונקבעה לה זכאות לקיצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 188%.

...

לפיכך, טען הנתבע כי בקשתה של התובעת לחידוש זכאותה "עד אשר יתאפשר להחזיר אותה לארץ" נטולת בסיס ולכן דינה להידחות.

דיון והכרעה: נקדים ונציין כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שבתיק ולטיעוניו של כל צד, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה, להידחות.

סוף דבר: לאור הנימוקים כמפורט, דין התביעה להידחות.

האם עומדת לתובעת, אלמנתו של מר אביגדור חלפון ז"ל [להלן: "המנוח"] הזכות לבוא בנעליו ולהגיש תביעה לקיצבה מיוחדת/שר"ם בגין "חוב גמלה" והאם התביעה נגועה בשיהוי / היתיישנות בשאלות אלה נידרש בית הדין להכריע בהליך דנן.

בסיכומיה מפנה התובעת למקרים אחרים, בהם הוכרה זכאות לקיצבה מיוחדת רטרואקטיבית, ואף לאחר פטירת המבוטח, ובעיקר היא מפנה למסמכים מהליך תלוי ועומד בתיק ב"ל 23498-11-20 מרים בורג נ' המל"ל - בנסיבות המתבררות שם, המנוח נפטר מספר ימים לאחר שניתנה החלטת ועדה רפואית בדבר הגדלת נכותו מכח תקנה 15 וחמישה חודשים לאחר מכן הוגשה על ידי אלמנתו תביעה לקיצבה מיוחדת.

...

מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה עילת התביעה בהליך דנן נוצרה לכל המאוחר בעת שנקבעה דרגת הנכות של המנוח – ביום 2.6.16, ואילו התביעה דנן הוגשה ביום 2/4/20 בחלוף כמעט 4 שנים.

עוד נציין כי לדידנו אין צורך להכריע בשאלות הנוגעות לתחולת סעיף 308 לחוק בנסבות דנן, שכן משלא הוגשה תביעה במועדים הרלוונטיים, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, לפי סעיף 296 לחוק.

לנוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית.