תביעה להכרה בהחמרת מצב נפשי ועדה רפואית

בדו"ח ועדה רפואית במל"ל מיום 11.4.21 נקבע כי "הדיון נעצר עקב בירור עובדתי, אישור פקיד תביעות להכרה נוספת. נימוק: ניסיון אובדני כ5 חודשים לאחר התאונה הנדונה. פגיעותיה קשות אולם קשורות לניסיון האובדני בלבד. האם להכיר בקשר הסיבתי לתאונה הנדונה?". בדו"ח ועדת המל"ל מיום 24.6.21 המשך לדיון מיום 11.4.21 נקבע במסקנות הועדה כי "כעת עדיין בתהליך שקומי. ייתכן שיפור. מצבה זמני ונכותה 100% מבחינה נוירולוגית ואורטופדית, הועדה קובעת כי ישנו קשר סיבתי בין התאונה לכתף שמאל, יש תעוד על הפגיעה ומנגנון התאונה מתאים." בדו"ח ועדה רפואית לתום זמניות מיום 26.12.21 נקבע כי מצב התובעת מבחינה אורתופדית, נוירולוגית ונפשית צמית.

אציין כי מחוות הדעת עולה כי הקשר הסיבתי שנקבע הוא להחמרה במצבה הנפשי של התובעת בעקבות התאונה ואין בחוות הדעת היתייחסות ו/או בירור ו/או קביעה מפורשת לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין ניסיון ההיתאבדות.

...

באשר לטענה בדבר העדר קביעה מפורשת של הועדה לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הניסיון האובדני, אני סבור כי החלטת פקיד התביעות אינה מהווה קביעה על פי דין שיש בה כדי לחייב את בית המשפט בהליך.

ברע"א 3289/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אנקווה, נ(1) 556 (1996) נקבע בענייננו: "הלכה היא, שהליך התביעה לדמי פגיעה המוגש לפקיד התביעות של המוסד או החלטת בית הדין לעבודה בתביעה המוגשת אליו לחיוב המוסד בתשלום דמי פגיעה, אינם קביעה מחייבת לעניין סעיף 6ב לחוק, באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות שהתובע לקה בה. הדבר נקבע בשורה של פסקי-דין (ע"א 268/86 כהן נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ [1] ; רע"א 439/89 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שילוח ואח' [2] ; רע"א 1527/90 צדקיהו נ' הסנה, חברה לביטוח בע"מ ואח' [3] ; רע"א 117/91 הרוש נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [4] ; וראו גם בספרו של א' ריבלין, תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (נבו, מהדורה 2, תשנ"ו) 283-284). הטעם לכך הוא, שבתביעה לדמי פגיעה אין פקיד התביעות או בית דין לעבודה נדרשים לקבוע דרגת נכות. בשלב זה נדרשת החלטה בשאלה אם מגיעים לתובע דמי פגיעה, וקביעה סופית של הנכות וכן קביעה כי הנכות היא כתוצאה מהתאונה אינן תנאי הכרחי לכך. בדרך כלל, בשלב זה הנכות הסופית כתוצאה מהתאונה גם טרם גובשה. קביעת דרגת הנכות נדרשת רק בשלב השני, שבו תובע נפגע עבודה קיצבה או מענק. מכיוון שבשלב התביעה לדמי פגיעה מדובר בהליך הבא להעניק סעד זמני, אשר בו לא נדרשת קביעת דרגת נכות, אין קביעה בשלב זה יכולה להיחשב כקביעת דרגת נכות על-פי דין במובן סעיף 6ב לחוק." ובהמשך : "יצאנו מהנחה שקביעת דרגת הנכות על-ידי הוועדה הרפואית קובעת גם את קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. אך מהראיות שבאו לפני בית המשפט ניתן להסיק שקביעת הקשר הסיבתי לא נעשתה על-ידי הוועדה הרפואית עצמה. עיון במסקנותיה מלמד שאין כל התייחסות לשאלה זו. אין כל הנמקה לקיומו של קשר סיבתי כזה. נסיבות המקרה אף מלמדות, שלנוכח קביעת בית הדין לעבודה, אשר, כפי שהובהר לעיל, אין קביעתו מהווה קביעה לעניין סעיף 6ב, ראו המוסד והוועדה קביעה זו כמחייבת. וייתכן שכך, בלי שאכריע בדבר, לעניין תביעתו של המשיב מהמוסד. אך לענייננו, רק קביעה של הוועדה הרפואית יכולה לשמש קביעה שתחייב על-פי סעיף 6ב לחוק. משהוברר שאין קביעה עצמאית כזו של הוועדה הרפואית, יש בכך להצדיק מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. לכך יש להוסיף, שקיימות חוות- דעת סותרות לעניין קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנכות - חוות הדעת של פרופסור ברהם ופרופסור רכס. בכל הנוגע להליכים המתקיימים בבית המשפט המחוזי, משקלן של שתי אלה דומה, שהרי, כפי שכבר אמרנו, פסק-דינו של בית הדין לעבודה וחוות-דעתו של פרופסור רכס אינן בגדר ראיה בהליכים שלפני בית המשפט המחוזי. אכן, המדובר במקרה גבול מבחינה רפואית. בהתחשב בכך, ובהתחשב בעובדה שהוועדה הרפואית לא שקלה ולא נתנה דעתה למחלוקת בעניין הקשר הסיבתי, יש להיעתר לעתירה החלופית של המבקשת. יש לראות את קביעת הוועדה הרפואית כנסתרת במובן הסיפה לסעיף 6ב ולמנות מומחה רפואי כבקשת המבקשת." מהמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט לא ברורה קביעת הקשר הסיבתי שנעשתה על ידי הוועדה בין התאונה לבין אירוע ניסיון ההתאבדות של המשיבה.

משאין התייחסות הוועדה לקשר הסיבתי בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות, ורק קביעה של וועדה רפואית יכולה לשמש קביעה שתחייב על פי סעיף 6ב לחוק, אני נעתר לבקשה כי יש להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום הפסיכיאטריה, ובהתאם להורות על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

בהתאם לכך, אני סבור כי בנסיבות העניין אין להגביל את הסמכות של המומחה אשר ימונה לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בלבד, כבקשת הנתבעת, אלא עליו להתייחס למכלול העניין, קרי, הן ביחס לשיעורי הנכות הפסיכיאטרית של התובעת לפני התאונה ולאחריה, ככל שקיימים, והן בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הניסיון האובדני.

תמצית העובדות הרלבנטיות להכרעה תביעת המערער להכרה בשלושה אירועים בעבודתו ביום 1.4.1994 (להלן – הארוע הראשון), ביום 2.5.2004 (להלן – הארוע השני) וביום 27.6.2007 (להלן – הארוע השלישי) כתאונת עבודה, נדחתה על ידי המשיב.

לכן, לדעת הוועדה תאור זה מימים ספורים טרם התאונה, מתאים לנכות בגין סימנים קליניים שארתיים "הפרעה קלה בתיפקוד הנפשי או החברתי והגבלה קלה בכושר העבודה אשר לא מנע ממנו לשוב לעבודתו". לכן, על אף העדר הכרה על נכות נפשית בשנת 2004 או החמרה הקשורה לתאונה הקשורה מ 2004 הוועדה חוזרת וקובעת כי יש לנכות מצב קודם ולא חוזרת מהחלטתה.

הועדה נימקה את החלטתה והבהירה כי נכותו של המערער טרם הארוע השלישי הייתה בשיעור 10% בגין הפרעה דכאונית על רקע אישיות "שאינה קשורה לכל תאונת עבודה ונובעת מהפרעה בחומרים כימיים במוח ובהתפתחות האישיות", והועדה אף הפניתה לרשומות רפואיות התומכות בקביעה זו. בנסיבות אלה, קבעה הועדה כי על אף העדר הכרה בנכות נפשית בגין הארוע השני, יש לנכות מצב קודם בהתאם להחלטותיה הקודמות.

...

יש לדחות את בקשת המערער כי בית הדין יקבע כי אין לנכות משיעור נכותו בגין מצב קודם, שכן מדובר במלאכה אשר המחוקק הסמיך את הוועדה לעשות, ואינה בסמכות בית הדין.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.

סיכומו של דבר על יסוד האמור, הערעור נדחה.

בבדיקה פורמלית- בת 47 נשואה + 4, בני 28,24,20 ו- 17, בהכרה מלאה, מסודרת בהופעתה החיצונית, עונה על השאלות באמצעות תירגום מערבית לעברית.

ורק בעקבות החקירה המגמתית שנעשתה ע"י המשיב ואשר השפיעה על החלטת ועדת ערר בצורה ברורה ונחרצת, החליטה הוועדה הרפואית בדרג ראשון, באופן מפתיע להוריד את אחוז הנכות ל 10%, ללא כל הצדקה ובנגוד למסמכים הרפואיים מאת הרופאים המטפלים שציינו חד משמעית שקיימת החמרה במצבה הנפשי, הועדה הרפואית לעררים משום מה אימצה את הקביעה של דרג ראשון והשאירה את הקביעה על קנה.

ועדת הערר נהגה עם המערערת בצורה מאיימת ואמרה לה כי במידה ולא תענה על שאלות הועדה הרפואית כי אז היא תידחה את התביעה.

...

באשר לטיעוני המערערת בנושא הנוירולוגי, מקובלת עליי בהקשר זה טענת המשיב כי שיקול הדעת שבהפניית המערערת לבדיקת עזר חיצונית היא שיקול מקצועי רפואי של הוועדה.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור מתקבל בחלקו.

המשיב ישלם למערערת סך של 1,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד תוך 30 יום מהיום.

בשנת 2018 פנה המשיב לועדה הרפואית המחוזית בשתי בקשות: הבקשה הראשונה, בקשה לפי תקנה 9 לתקנות להכרה בפגימה חדשה הקשורה בפגימתו המוכרת – שבה צוין כי הפגימה המוכרת היא פגימה קוגניטיבית והפגימה החדשה "ריאות עקב מצבי הנפשי מעשן מספר רב של קופסאות ביום. החמרה במצב הנפשי הקוגניטיבי וכן סובל מבעיה לבבית הקשורה לטפול שאני נוטל" (להלן: הבקשה הראשונה).

עם זאת, בית המשפט סבר כי הסיבה לכך היא שמקום שבו נקבעה למשיב נכות לפי מבחן 29(11)א.V בתוספת לתקנות, אין מקום לקבוע נכות נוספת בגין PTSD וזאת בשל סיפת מבחן 29 שלשונה: "הפרעות פסיכוטיות ופסיכונוירוטיות הקשורות בפגיעה המוחית הטראומטית האורגנית, כלולות בסעיף קטן זה ואין להוסיף עליהן אחוזי נכות לפי סעיפים 33, 34 ו-34א לתוספת זו". מבחן 34א הוא שעוסק ב-PTSD ולכן, נקבע, אף אם היה מגיש המשיב תביעה להכרה בנכות זו, היא הייתה נדחית על הסף.

...

אנו סבורים כי הדין עם המבקש וכי יש להורות על ביטול חלק זה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

לבסוף, נוסיף כי אין בידינו לקבל את טענת המשיב שלפיה משלא שלל קצין התגמולים במפורש כי המשיב סובל מ-PTSD קמה סמכות לדיון בנושא בוועדה הרפואית.

עם זאת, עיון במסמכים שהגיש המשיב לאורך ההליך כולו, מעיד כי לא זו הייתה טענתו: בבקשה הראשונה שהוגשה לפי תקנה 9 כלל לא צוין המונח PTSD; מחוו"ד ברוק עולה במפורש כי לשיטתו "תאונת דרכים קשה עם פגיעת ראש" הובילה, במקרה של המשיב, ל-PTSD שגרם למשיב להתחיל לעשן ועישון זה הוביל להתפתחות מחלות הלב והריאות (ראו את תרשים הזרימה שבחוות הדעת, עמ' 7); עוד צוין בחוו"ד ברוק, כי בעניינו של המשיב חסרה אבחנה של PTSD שהיא "הפרעה נפשית המתפתחת לאחר חשיפה של החולה לאירוע טראומטי כמו מלחמה, תאונת דרכים [...]" (שם, בעמ' 5); גם בגדרי טענות בא כוחו בוועדה הרפואית העליונה צוין כי "האסון שקרה לו במלחמה כאשר נהרגו כ-17 אנשים מהמחלקה שלו והוא נפצע קשות, ולכן הוא במשך השנים פיתח PTSD בצורה חריפה, שהביא לעישון מטרד וקשה ובסופו של דבר לפגיעה בריאות ולהתקף לב בסוף 2018" (ראו חלק 1 לפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה); וכך גם בהשלמת הטיעון שהגיש בבית המשפט המחוזי משתמע שלשיטת המשיב ה-PTSD הוא תוצאה של האירוע בשירותו הצבאי (ראו סעיף 7 לעיקרי הטיעון שהגיש).

ניכוי רעיוני כיוון שמדובר בתאונת עבודה שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), פעל התובע בתביעה למל"ל ונכותו בתחום האורתופדי הוכרה, ובגינה הוא קיבל פיצוי, אשר אין מחלוקת כי יש לנכותו מן הפצוי שייפסק בתיק זה. ואולם, הנכות בתחום הנפשי לא הוכרה ע"י המל"ל, ולטענת הנתבעת, התובע פעל שלא בסבירות ושלא בתום לב, ולכן יש לנכות ניכוי רעיוני גם של הפצוי שלו היה זכאי לו היה פועל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו גם בתחום הפסיכיאטרי.

בועדה הראשונה מיום 10.7.20, ת/2 קבעה הועדה הרפואית כי המצב זמני והוסיפה כי: "הנכות כוללת את הנכות הזמנית של חוו"ד פסיכיאטר". מכאן ברור כי התובע הציג בפני הועדה חוות דעת בתחום הנפשי וכי המל"ל ידע היטב כי יש טענה לגבי נכות בתחום הנפשי.

עוד נפסק, אם נעשתה פניה להחמרת מצב, אולם הרופא התעסוקתי קבע כי מצבו של הניזוק לא הוחמר - ייקבע כי הניזוק פעל בסבירות ובתום-לב. בעניינינו, כמתואר לעיל, התובע טען בבקשתו למוסד לביטוח לאומי גם לגבי נכות נפשית.

...

גם אם ניתן היה להביא לעדות את אביו או אמו שליוו אותו לחלק מן הוועדות הרפואיות, לא שוכנעתי כי עדותם היתה משנה, שכן פרוטוקול הוועדות מדבר בעד עצמו, והנסיבות ברורות: הדבר סביר ומתבקש, שכן לאחר שוועדה רפואית קודמת קבעה לאחר בדיקה, כי לא נותרה נכות בתחום הפסיכיאטרי, סביר ומתבקש שוועדות מאוחרות ישאלו את הניזוק רק לגבי התחום האורתופדי.

בנסיבות אלה, אני קובע אפוא כי אין מקום לניכוי רעיוני, ויש לנכות רק את הקצבאות ששולמו בפועל.

סיכומו של דבר סך הפיצוי עומד אפוא על סכום של 1,143,000 ₪, כאשר הצדדים הסכימו כי יש לנכות 10% בגין אשם תורם מוסכם, היינו סכום הפיצוי יעמוד במעוגל על 1,029,000 ₪.