תביעה להטבות לחיילים בשירות מילואים

מכיוון שכך, לעמדת הממונה על תשלום קיצבאות המילואים (להלן – הממונה), אביו המנוח של המשיב לא נפל במסגרת שירות מילואים, אלא במסגרת שירות חובה, ולכן נדחתה תביעת המשיב לתשלום מענק הוני.

בעוד שתכלית הקביעה כי הזכות לקבלת המענק מותנית בכך שהפגיעה ארעה במהלך שירות מילואים, היא להבחין בין הדינים השונים החלים במישור הבטוחי בין חיילים בשירות סדיר לבין חיילים בשירות מילואים; הרי שתכלית הגדרת "התקופה המזכה" היא להבהיר, כי המענק ההוני נועד ליתן מענה למשפחות חיילים שנפגעו במילואים קודם ליום 1.1.1999, אך לא היו זכאיות להטבות מכוח נוסחו המקורי של חוק הקיצבאות, בשל סעיף התחולה שבו.

...

הגדרת "התקופה המזכה" כתקופה שתחילתה ביום 14.5.48 מובילה למסקנה, כי חוק קצבאות נועד לפצות גם את בני משפחותיהם של נופלים אלה, שהלכה למעשה שירתו שירות בעל מאפיינים של שירות מילואים.

למרות מסקנה זו, בנסיבות העניין לא ניתן לקבל את התוצאה הגורפת הנובעת מהחלטתה של הוועדה, כיוון שהיא מובילה לחיוב הממונה בתשלום מענק הוני לבני משפחותיהם של כל החיילים שנפלו בעת שירותם הצבאי בטווח הזמנים שבין יום 14.5.48 ליום 1.10.49.

סוף דבר על יסוד כל האמור, דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שאין מקום לחייב את הממונה להרחיב את הזכאות לקבלת המענק ההוני ביחס לבני משפחותיהם של כל החיילים שנפלו מיום הקמת המדינה ועד יום הקמת מערך המילואים, אלא רק ביחס לחיילים שנפלו במסגרת שירות בעל מאפיינים של שירות מילואים.

הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה היא: "כל חייל מילואים בשירות מילואים פעיל, שהתקיימו בו התנאים המפורטים בתקנה לקבלת הטבה/הנחה באגרת רישיון רכב בשתי שנות המילואים שקדמו להגשת תובענה זו, וזכאותו לא מומשה". עילות התובענה: הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין; עוולת רשלנות; עשיית עושר ולא במשפט, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

...

אני סבורה כי הסדר הפשרה בענייננו יש בו כדי לענות על מטרות החוק והוא ראוי וסביר והוגן ואלה טעמיי: על פי הסדר הפשרה, מלוא גביית היתר בגין השנתיים שקדמו לתובענה בסכום של 248,655 ₪, מוחזרת לקבוצה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) בחוק.

תמצית הסדר הפשרה שאושר הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה (להלן: "חברי הקבוצה"): "כל חייל מילואים בשירות מילואים פעיל, שהתקיימו בו התנאים המפורטים בתקנה לקבלת הטבה/הנחה באגרת רישיון רכב בשתי שנות מילואים שקדמו להגשת תובענה זו, וזכאותו לא מומשה". הסדר הפשרה יחול על חיילי מילואים שלא קיבלו את ההנחה, בתקופה בת שנתיים שקדמה ליום הגשת בקשת האישור.

...

אני סבורה כי הגשת התובענה הצריכה השקעת זמן בהגשת בקשת האישור, בניהול ההליך, ובמשא ומתן לגיבוש הסדר הפשרה.

אני סבורה כי בענייננו אין לחייב את המשיבה בתשלום גמול ושכר טרחה גם בגין תקופות שלגביהן היא לא הייתה חשופה לפסיקה לחובתה, אילו התקבלה התובענה במלואה.

לאור כל האמור עד כאן, אני מורה כי הגמול למבקש יעמוד על סך של 5,000 ₪ ושכר הטרחה יעמוד על סך של 58,500 ₪ כולל מע"מ. הגמול ישולם בתוך 14 ימים מיום החלטתי זו. שכר הטרחה ישולם בשלבים, כדלקמן: 60% מסכום שכר הטרחה ישולם לב"כ המבקש בתוך 14 ימים מיום החלטתי זו. יתרת הסכום (40%), תשולם בתוך 14 ימים ממועד השלמת החיובים של המשיבה, ולאחר שהצדדים יצהירו כי הסדר הפשרה בוצע (כמפורט בסעיף 27 לפסק הדין) ולאחר אישור בית המשפט.

משפחותיהם של חיילי מילואים שנפלו במהלך שירות המילואים לא זכו להטבה דומה; זאת על יסוד ההנחה, שבשונה מחיילים בשירות קבע, שכל זכויותיהם הכלכליות מוסדרות באמצעות הצבא, הרי שבידי חיילי המילואים לדאוג להסדרת זכויותיהם במסגרות האזרחיות שבהן הם עוסקים או מועסקים.

טעם הדבר הוא, שהחקיקה אשר הסדירה את זכויות שאיריהם של חללי צה"ל - ובראשה חוק השקום - יצרה הסדר שלילי ביחס לזכותם לתבוע הטבות נוספות, וספק אם לשר הבטחון הייתה סמכות להעניק לשאיריהם של חיילי צוות אויר במילואים הטבה נוספת כדוגמת ההסדר הבטוחי.

...

הערת שוליים ההכרעה שאליה הגעתי הייתה מתחייבת, לדעתי, משקילת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה נשוא הדיון, גם אלמלא המסקנה כי ההסדר הביטוחי הונהג, מעיקרה, בחריגה מסמכות ותוך פגיעה בעקרון חוקיות המינהל.

מן הטעמים שפורטו הגעתי למסקנה, כי יש לבטל את הצווים-על-תנאי ולדחות את העתירות.

גם אני סבור, כי דין העתירות להידחות וזאת בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה.

אם כן, על אף התמורות שחלו בפסיקה בכל הנוגע להגדרתו של אדם כ"עובד" בכלל, ושל חייל כ"עובד" בפרט, עדיין, ההלכה הנוהגת נותרה בעינה: החוזה בין חייל בשירות קבע ובין צה"ל הנו חוזה בעל מאפיינים מיוחדים, אשר גם אם – לגישת הנשיא אדלר – ניתן ליישם לגביו את מבחן התכלית, יישום זה ייעשה במקרים מיוחדים בלבד, בהם הוראות הצבא אינן נותנות מענה לתביעת החייל.

הנתבע "רואה" בתובע חייל בקבע בתקופת המילואים בתנאי קבע, על מנת להעניק לו את ההטבה שבהסדר המפורט לעיל; ואם התובע איננו רואה בעצמו, לפי פרשנותו, חייל בקבע, עדיין לא ניתן לראות בו, כתוצאה הנגזרת מכך, "אזרח" שגויס ל"עבודה" ע"י צה"ל. סיכומם של דברים-חייל בשירות מילואים רגיל, או בשירות מילואים בתנאי קבע, הנו "חייל" לכל דבר, והוא אינו "עובד" של צה"ל, וגם אינו "עצמאי". הן מהות השרות במילואים בתנאי קבע, והן תנאי שכרו של המערער מקבילים למעמדו כחייל בקבע ולכן, יש לראותו בתקופת שרותו הרצוף כאיש קבע ולא כ"עובד".

...

לאחר ששקלתי את טיעוני כל הצדדים המעורבים, מצאתי כי אין מנוס אלא לדחות תביעתו של התובע.

בהתחשב במכלול נסיבות הקשר המיוחד בין החייל בשירות הקבע לבין הצבא באתי לכלל מסקנה, כי נקשר חוזה עבודה ביניהם שהוא בעל מאפיינים ייחודיים ושניתן להגדרה כ'חוזה שירות' לגביו ניתן ליישם את מבחן התכלית.

התובע, המסרב לראות בהסדר זה הטבה, עמד על כך שבמסגרת המילואים בתנאי קבע אין הוא מצוי במעמד של חייל בקבע כלל וכלל, וכי יש לראותו כמי שמצוי במעמד של אזרח, העובד עבור צה"ל. כאמור לעיל, לא מצאתי בסיס עובדתי או משפטי לפרשנות זו. על אף טענת התובע, לפיה אף הצבא עצמו אינו רואה בו "חייל בשירות קבע" בשרתו במילואים בתנאי קבע – אין פירוש הדבר שאם איננו "חייל בקבע", כי אז המסקנה היא שבמהלך מילואים מסוג זה הוא נחשב ל"עובד" או "אזרח" שחויל לעבודה עבור צה"ל. בררת המחדל היא שהתובע הינו חייל מילואים, ולא "עובד"; או חייל בקבע, שאף לגביו קובעת הפסיקה כי איננו "עובד" לכל דבר ועניין.

לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, רשאי הנתבע לתבוע בחזרה או לנכות מכל תשלום, גמלה ששילם בטעות או שלא כדין למבוטח, כפי שאכן קרה במקרה זה. לאור כל האמור, נדחית תביעתו של התובע.