לפניי תביעת שבוב, להחזר תשלום בסך של 9,381 ₪, ששילמה התובעת בגין נזקים שנגרמו לרכב מספר רשוי 9499432, המבוטח על-ידה, בתאונת שרשרת מיום 15.4.19 (להלן: "התאונה").
הינה כי כן, עקרונית, יש לראות בחריגה ממגבלת גיל הנהג הקבועה בפוליסה כ"החמרת סיכון" ואז זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח יחסיים, אלא אם כן המנעות בעל הפוליסה ממתן הודעה לחברת הביטוח אודות החמרת הסיכון נעשתה "בכוונת מירמה", קרי בידיעת ובהסכמת בעל הפוליסה, המבוטח, לכך שהנהג הבלתי מורשה ינהג ברכב המבוטח באופן שיגרתי או תכוף, שאז נשללת הזכאות לפיצויים יחסיים.
...
הנתבע טוען, כי אי עמידה במגבלת גיל הנהג הקבועה בפוליסה מהווה "החמרת סיכון", המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח יחסיים ומפנה בעניין זה לפסק-הדין ברע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרת הישוב בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 4.6.19), בעוד הנתבעת טוענת, כי אי עמידה במגבלה מביאה לשלילת הכיסוי הביטוחי כליל וממילא, כי דין התביעה כנגדה להידחות.
טענת הנתבע העולה מעדותו, ולפיה הוא לא ידע על מגבלת הגיל הקבועה בפוליסה אינה רלוונטית לנוכח פסק-הדין שלעיל משאינו המבוטח אלא המשתמש ברכב, ומכל מקום, אני סבורה, כי היה עליו לדעת על אותה מגבלה ואי-הידיעה הנטענת אינה אלא בבחינת עצימת עיניים.
מכאן שהנתבעת אינה חבה בתשלום הפיצויים היחסיים ודין התביעה כנגדה להידחות.
כמו כן, בהעדר מחלוקת באשר לאחריות הנתבע לקרות התאונה, כמו גם לנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונה, הרי שדין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות אף היא, זאת ללא צו להוצאות משלא הוגש מטעמה כתב-הגנה, ודין התביעה כנגד הנתבע להתקבל במלואה.
סוף דבר - הנתבע ישלם לתובעת סך של 9,381 ₪ בגין הנזקים לרכב, בתוספת אגרה בסך של 379 ₪ ושכר-טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪ כשיעור המוסכם על הצדדים.