תביעה להחזר כספים משיקולי גובה פיצויים בהריון

במכלול השיקולים ולאור העובדה שהידברות לא עמדה בתנאי סעיף 28 לחוק להגברת האכיפה אנו קובעים כי היא חייבת ביחד ולחוד עם הנתבעת 2 בתשלום הזכויות הקוגנטיות להן זכאית התובעת בגין תקופת העבודה לרבות פצויי פיטורים ולמעט זכויות הנובעות מהפגמים שנפלו בסיום העסקתה, וזאת מהטעמים הבאים: הגם שהידברות לא פיקחה על התשלומים ולא הביאה בחשבון כי לפחות מחודש מאי 2014 החוזה אותו כרתה עם נתבעת 2 הוא חוזה הפסד, הרי שכאשר הובא לידיעתה כי התובעת נוידה/פוטרה עת היתה הרה, דרשה הידברות להשיבה לאלתר לעבודתה הגם שלא היתה מרוצה מעבודתה.

בקביעת גובה הפצוי, ובהיתחשב בכך כי התובעת תבעה פיצוי בשל פיטוריה שלא כדין מכח חוק שויון הזדמנויות בלבד (ולא מכח חוק עבודת נשים), אנו סבורים כי הפצוי הראוי הוא בגובה של 20,000 ₪.

הלכה פסוקה היא כי מקום בו לא ניתן לבצע בעין הפרשות פנסיוניות לעובדים זרים ומבקשי מקלט ולא הוכחה הפרשה לקרן ייעודית - מוקנית לעובד הזכות לפצוי כספי בגין אי ביצוע ההפרשות, בגובה ההפרשות שלא בוצעו בהתאם לדוקטרינת הבצוע בקירוב [בר"ע (ארצי) 36959-06-15 ABDALLA - טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ (15.07.15); בר"ע 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ ואח' – Hitam Abaker ואח' (26.2.15)].

החזר ביטוח רפואי לטענת התובעת, משכרה נוכה מדי חודש סך של 150 ₪ עבור ביטוח רפואי.

...

ראשית, משאין מחלוקת כי התובעת הייתה בחודש האחרון להריונה וכי הדבר היה ידוע לנתבעת 2, הרי שלא ניתן לטעון כי מדובר בעזיבה "פתאומית". שנית, ובהתאם, באנו לכלל מסקנה מעדויות וראיות הצדדים, כי התובעת לא נטשה את עבודתה אלא כי יצאה לתקופת לידה והורות, ופוטרה בניגוד לדין.

וכדברי בית הדין הארצי בפרשת קסטרו: "קיזוז זמן הפסקה הוא זכות של המעסיק אך לא חובה. מעסיק הבוחר שלא לקזז הפסקות, אינו רשאי על פי ההלכה הפסוקה לבוא בדיעבד ולשנות את תנאי ההעסקה". [סע"ש 3263-07-13 אור שחם – קסטרו שיווק 1985 בע"מ (20.1.16)] התוצאה אפוא כי נדחות טענותיה של הנתבעת 2 לקיזוז.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים סך של 11,450 ₪.

לפנינו תביעה לפצוי כספי על יסוד טענה להפליה מטעמי הורות ולידה.

"השיחה ב- 2008" על אף שבעדותה, התובעת טענה כי הנתבע היתעמר בה "על רקע הריונות ומחלות" מהשנה הראשונה לעבודתה בשנת 2006[footnoteRef:4], הבסיס לעילות התביעה בתובענה שלפנינו מקורו בשיחה שהתקיימה בין השניים בתחילת שנת 2008[footnoteRef:5], שכל אחד מהצדדים מפרש אחרת.

" אנו סבורים כי סעיף 13א(ב)(1) קובע סף מינימאלי – פיצוי שלא יפחת מ- 150% מהשכר - לקביעת הפצוי בגין הפרת החוק בכפוף לשיקול דעת במקרים חריגים ונוסף לו לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי לפי שיקול דעתו "אף אם לא נגרם נזק של ממון" בהתאם לסעיף 13א(א)(1)[footnoteRef:33].

מעיון בתלושי השכר של התובעת אשר צורפו לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעת, ולאחר ניפוי התלושים שאין בהם תשלום בגין חודש עבודה מלא, וניכוי רכיב החזר הוצאות הנסיעה, דמי הבראה, ביגוד ותשלומים בגין "דמי לידה[footnoteRef:34]", ממוצע הישתכרותה של התובעת בתקופה שבין 4/2011 ועד 8/2012 עומד על סך 7,343 ₪.

אמנם, התובעת לא התבססה בתביעתה על סעיף 13א(א)(1) לחוק, אולם היא עתרה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ולעגמת נפש, שמקורן לטעמנו גם בהוראות הסעיף הנ"ל. פיצוי בלתי ממוני זה, בדומה לנפסק בהקשרים אחרים שבהם נפסק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בחקיקה או בפסיקה, אינו צריך להיות נגזרת משכרה של העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצערה של העובדת, אינו מושפע מגובה שכרה בנסיבות העניין.

...

נוכח האמור, התביעה נגד הנתבע באופן אישי, נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 51,482 ₪, לפי הפירוט והחלוקה בין הנתבעים לעיל ולהלן: פיצוי מכוח סעיף 13א(ב)(1) לחוק בסך 20,156 ₪; לחלף הודעה מוקדמת משכורת חודשית אחת בסך 7,343 ₪; פיצוי בלתי ממוני בסך 15,000 ₪; הפרש פיצויי פיטורים בסך 1,483 ₪; פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע בסך 7,500 ₪; על הסכום הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בשים לב כי הסכום הנפסק מהווה אך אחוז קטן מהסכומים שנתבעו בתיק דנן, ובהתחשב כי התביעה נגד הנתבע נדחתה, מצאנו לנכון לפסוק שכל צד יישא בהוצאותיו.

" בנוסף, בע"ע (ארצי) 65350-09-19 סקול מרקט בע"מ – אילוז שמעוני, 24.6.20, עמד בית הדין הארצי על כך שהוראות החוק קובעות פיצוי של 150% מהשכר, כאשר לבית הדין מסור שיקול הדעת להפחית את הפצוי מטעמים מיוחדים.

מכל מקום, בהקשר של קביעת גובה הפצוי הכספי לפי סעיף 13א'(ב)(1), יש לנכות את גמלת שמירת ההיריון ששולמה לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי (ע"ע (ארצי) 285/09 פרופ' אריאל בן עטר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ – פלדמן, 28.12.10, סעיף 31 לפסק הדין).

בהפחתת הסכום שהתובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי כגימלת שמירת היריון (48,494 ₪), הפצוי שייפסק לתובעת לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים הוא 53,074 ש"ח. התובעת הוסיפה ותבעה פיצויים בגין נזק בלתי ממוני, כשהיא מפצלת את התביעה ברכיב זה לשני נושאים – פיצוי בלתי ממוני בגין הפרת חוק עבודת נשים (50,000 ₪) ובגין אי עריכת שימוע לפני פיטורים (10,000 ₪).

שונים הדברים לגבי ביטוח פנסיוני בתקופה המוגנת לאחר סיום חופשת הלידה (60 ימים), שאינה נזכרת בסעיף 7א' הנ"ל. על כן התובעת זכאית לסך 1,100 ₪ (8,464 ₪ X 6.5%X2 חודשים) בגין תקופה זו. החזר נכויים משכר עבודה מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי הנתבעת נכתה משכר התובעת רכיב "פנסיה ביטוח", מדי חודש מתחילת עבודתה, בסך מיצטבר של 4,017 ₪ לכל התקופה.

...

בהתאם לקביעה לגבי גובה השכר ומשתחשיב התובעת עומד בהוראות הדין, התביעה בנושא זה מתקבלת, כאמור בסעיף 74 לסיכומי התובעת, בסך 3,983 ₪.

לסיכום חלק זה, התובעת זכאית להפרשים בגין דמי גמולים לפנסיה בסך 5,329 ₪.

סוף דבר – התביעה מתקבלת בעיקרה ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: שכר חודש אוקטובר 2018 בסך 2,539 ₪; הפרשי פיצויי פיטורים בסך 13,593 ₪; תמורת הודעה מוקדמת בסך 8,464 ₪; הפרשי חלק המעסיק בהפקדות לפנסיה (תגמולים) בסך 5,329 ₪; פיצויים לפי סעיף 13א'(ב)(1) לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 בסך 53,074 ₪; פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסך 25,000 ₪; פיצויים לפי סעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 בסך 5,000 ₪.

על רקע זה הוגשה התובענה שבפנינו, בה נתבעו 99,527 ₪, בגין הסעדים הבאים: פיצויים בגין הפרת חוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (להלן – חוק עבודת נשים), פצויי הלנת שכר, החזר הוצאות נסיעה, דמי חגים, פיצויים בגין העדר הודעה על שינוי בתנאי העבודה ופיצויים בגין עגמת נפש וחוסר תום לב של הנתבעת.

דיון והכרעה פיצויים מכח חוק עבודת נשים אין חולק כי הנתבעת צימצמה את משרת התובעת בעודה בהריון, מבלי לקבל היתר מהממונה על עבודת נשים, וזאת בנגוד להוראות סעיף 9א לחוק עבודת נשים, בו נקבע כך: "(א) לא יפגע מעסיק בהקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה.

כך גם העיד צובארי (עמוד 15, שורות 11 -16): "אתה מציג את זה בצורה לא נכונה, כי לא הטרדנו אותה. ניסינו לדבר בהיגיון ובדיעבד יכול להיות שהיינו צריכים לפטר אותה, אבל לא רצינו לפטר אותה. אנחנו בתור הבעלים לא מישכנו משכורת ולא רצינו לפטר אותה, ואמרנו לה שזה לתקופה זמנית. אני חייתי על חיסכונות, כדי שאני אוכל לשלם לספקים ולעובדים. אמרנו לה תקשיבי בטוב, בואי תעזרי לנו ולתקופת הקיץ תרדי לחצי משרה. זה כל מה שביקשנו ממנה. וגם אחרי כל מה שקרה, המשכנו להפריש לה כספים." עדות זו מתיישבת עם המתואר בתצהירו של צובארי (סעיף 39), לפיו בעקבות ייעוץ משפטי שקבלה, הנתבעת סברה כי בנסיבות המקרה, מאחר שצמצום המשרה לא נעשה בהקשר להריון התובעת, אזי מתקיימים בעיניינה החריגים בסעיף 9ב לחוק עבודת נשים, לגבי תחילת התוקף של היתר הממונה לעבודת נשים.

בנסיבות העניין, המתוארות לעיל, בשים לב לכך שמדובר בצמצום משרה ולא בפיטורים ובסופו של דבר, הנתבעת פנתה לקבלת היתר (אם כי בשיהוי) והפרשי השכר שולמו לתובעת, אנו סבורים כי יש להעמיד את גובה הפצוי על עצם הפרת החוק, על סך של 20,000 ₪.

על פי הדין, השאלה אם לפסוק פצויי הלנה מלאים או להפחיתם, ובאיזה שיעור, נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"ע (ארצי) 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – מימון, 29.11.00; ע"ע (ארצי) 394/99 המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית המזרחי הפועל המזרחי בא"י – אגבאריה, 23.12.03).

...

דין התביעה ברכיב זה להידחות, וזאת לאור עדות התובעת, שאישרה שהצדדים הגיעו להסכמות לפיהן שכרה יעלה בחודש אוקטובר (עמוד 4, שורות 5 -7).

על כן דין התביעה ברכיב זה להידחות.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצויים בלתי ממוניים בגין הפרת הוראות חוק עבודת נשים בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2019 ועד התשלום בפועל; פיצויי הלנת שכר בסך 1,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2019 ועד התשלום בפועל` החזר הוצאות נסיעה בסך 9,017 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2019 ועד התשלום בפועל; מהסכומים המפורטים לעיל יקוזז סך 5,170 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2019, בגין תשלומים עודפים לתובעת על חשבון קופת גמל ופיצויים.

המשחקים, היו לילדים של אייכנטל היא בהריון ובע"ה שבוע הבא היא אמורה ללדת.

מעדותו עולה כי רבות מההוצאות היו בשל שיקול דעתם ולא עבורם ולא היו הוצאות נחוצות כלל וכלל.

בנסיבות אלו, דוחה אני את טענות התובעים בעיניין ההחזרים הכספיים המגיעים להם, וקובעת כי האוכל, ההסעות, השתייה והלינה שסופקו להם היה כעולה מלשון חוק שירותי תעופה והתובעים לא הרימו את נטל ההוכחה להוכיח את ההוצאות שהוציאו בפועל וכי הוצאות אלו קשורות רק אליהן ולא לאנשים נוספים, וכי הוצאות אלו היו הכרחיות לצורך שהייתם בפריז למשך 26 שעות נוספות.

כפי שנקבע בפסיקה, הפצוי הסטאטוטורי, קרי ללא הוכחת נזק, הוא בגין הנזק אולם התובעים אינם נדרשים להוכיח את גובה הנזק.

ויודגש- הנתבעת במועד הדיון נאותה להציע כל פיתרון אפשרי, הן פיצוי, הן החזר הוצאות, וכך עשתה בהתנהלותה בפני התובעים בטרם הדיון, דה עקא שתובעים סרבו לכל ההצעות וחזרו ודרשו פסק דין מנומק.

...

לסיכום עתרו התובעים לחיוב הנתבעת לשלם להם את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, החזר הוצאות ממשיות שנגרמו להם, פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצויים לדוגמא .

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהוראות החוק הרלוונטיות בכתבי טענות הצדדים ושמעתי את הצדדים אשר הופיעו בפני, הגעתי להכרעה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ורק בנוגע לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב – 2012.

דה עקא שבענייננו, שוכנעתי כי הנתבעת פעלה כנדרש ושילמה את מה שהיה מוטל עליה לשלם ואף הציעה מעבר לכך ומשום כך הטענה הזו, גם היא דינה להידחות.

הנתבעת סברה ועדיין סוברת כי החריג הקבוע בחוק התקיים ולאחר ששמעתי את טענותיה ובשים לב כי העד מטעמה לא התייצב בשל מחלת הקורונה, סבורתני כי היא פעלה בענין בתום לב ואין כל הצדקה לחיובה בפיצויים לדוגמא במקרה דנן.

סיכום: נוכח כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, בסך של 2,120 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום ואם לא הסכום יישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.