תביעה להחזר כספים מחילוט ערבות מכרז

במסגרת כתב התביעה דרשה התובעת ממע"צ סך של כ – 100 מיליון ₪ בגין עבודות נוספות, שינויים, התייקרויות, הארכת משך הפרויקט; סך של 11.5 מיליון ₪ החזר עבור ההסכם המיוחד שלא בוצע לשיטתה; סך של 50 מיליון ₪ כנזקים נוספים, ולצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 60 מיליון ₪.

בית המשפט העליון קבע באופן תקדימי כי חשש מקריסה כלכלית יכול להוות נימוק שימנע חילוט ערבות בנקאית אוטונומית, וכך נאמר שם, ראו רע"א 1221/10 א. ארנסון נ' מע"צ – חברה לאומית לדרכים בישראל (13.12.10, פורסם במאגרים): "אמירה מפורשת בדבר מצבו הכלכלי הקשה של גוף עיסקי, אשר ניתנת על ידי המנהל הכללי בגדר תצהיר, הנה אמירה אשר ראוי לייחס לה משקל. יש לזכור כי אמירה כזו עלולה להיות בעלת השלכות קשות מבחינתו של הגוף העסקי, במובן זה שהיא תרתיע אחרים מלעשות איתו עסקים ועלולה להביא לנקיטת צעדים כלכליים ומשפטיים נגדו. על כן, אמירה בדבר חשש קריסה מצד הגוף העסקי עצמו לגביו הוא, צריכה לזכות לאוזן קשבת". בדיון בפני אמנם טען חברון כי הבקשה הנוספת לחילוט הערבות (שבמסגרתה ניתנה ההחלטה לעיל) הוגשה מאחר ומע"צ סברה שיש שיפור במצבה של התובעת (ראו עדותו בעמ' 145 שו' 16-21), אולם הממצא הראשון המתבקש הנו כי עד ליום 15.3.12 בו נערך פרוטוקול המסירה, איום חילוט הערבויות; תשלום פיצוי מוסכם בסך של 3 מיליון ₪ (ראו סעיף 11.6 להסכם המיוחד); ותביעה בגובה של 35 מיליון ₪ ריחפו מעל ראשה של התובעת, ראו עדות חברון בעמ' 145 שו' 31-33: " ומעל לראש כל הזמן היתה חרב של ערבויות, שהם איימו שאם לא נחתום ולא נעשה הם ייצאו למכרז ויחלטו את הערבויות". לא יהיה זה מופרך להניח שאם האיומים, כולם או חלקם, היו מתממשים, אז התובעת הייתה בסכנת קריסה מבחינה כלכלית, כפי שהוצהר על ידה מפי חברון.

הדרישה הכספית הראשונה כלפי הנתבעת הנה מיום 13.2.12 (נומרטור 191), ובטול ההמחאה נשלח למע"צ רק בחודש מאי 2012, קרי לאחר שכל התמורה כבר שולמה והעבודה נימסרה לשביעות רצונה של מע"צ. בעיניין זה לא למיותר להזכיר את צוי המניעה שהגישה בזמנו התובעת כנגד מע"צ, לשם עצירת חילוט הערבויות.

...

לכך אוסיף, בזהירות המתבקשת, כי קיימת מידה מסוימת של תמימות במסקנה שלפיה חברה מנוסה כמו דמרי, תותיר את סוגיית השבת הוצאות הפיתוח – הכרוכה במיליוני שקלים – תלויה על בלימה; על סעיף נידח, המצוי 'מחוץ לאור הזרקורים', כזה שלכל הפחות עשוי להיות נתון לפרשנות; והכול מבלי לפנות לרמ"י וללבן את הנושא מבעוד מועד".

הגעתי לכלל מסקנה שלמעשה התובעת היא זו שמבקשת היום מבית המשפט ל"שכתב" את הסכם הביצוע ולהוסיף את אותו סעיף שנגרע, ואין כל מקום להורות כך. זאת ועוד – גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעת לפיה היתה נדרשת הסכמה פוזיטיבית של התובעת לשינוי שיטת העבודה וזו לא ניתנה (ולא כך אני סוברת, ראו עדות מיכאל, המלמדת לכל הפחות על הסכמה שבשתיקה), עדיין הדבר לא היה מוביל לקבלת התביעה.

מכל הטעמים הללו,אני מורה על דחיית התביעה.

אין חולק שהתובעת זכתה במיכרז לאספקת שירותי ניקיון בשלושה מוסדות חינוך בעיר פתח תקוה.

בסיפת כתב התביעה מוגדרים הסעדים המבוקשים בתביעה והם: פיצוי בגין חילוט הערבויות הבנקאיות – החזר כספי בעין, בסך של 28,390 ₪.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות החלטתי לקבל את הטענת בדבר העדר סמכותו המקומית של בית משפט זה (וראו גם התייחסות קצרה בהחלטתי לטענת הנתבעת בעניין העדר סמכות עניינית).

צודקת הנתבעת בטענתה כי החלופות הקבועות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, מובילות כולן למסקנה כי הסמכות המקומית לדון בתיק זה, הינה של בית המשפט במחוז מרכז, שכן מקום עיסוקה של הנתבעת, מקום יצירת ההתחייבות, המקום שהיה ומכוון לקיום ההתחייבות ומקום המעשה והמחדל נשוא התביעה – הינו פתח תקווה.

לסיכום הסמכות המקומית לדון בתיק זה הינה של בתי המשפט במחוז המרכז ולא של בית משפט זה. לא מצאתי אולם מקום למחוק את התביעה, ואני מורה על העברת תיק זה לכבוד הנשיאה הנכבדה של מחוז מרכז.

מאחר והדיון בבקשה למחיקה/דחייה על הסף טרם הסתיים, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות במסגרת החלטתי זו, וההכרעה בעניין הסמכות המקומית ודאי תילקח על ידי המותב החדש, כאשר יסיים הדיון בטענות הסף.

דא עקא, שההלכה הפסוקה היא כי הסמכות נגזרת מהסעד המבוקש, וכאן - הסעד המבוקש הוא סעד של השבה, שכן, העותרת מבקשת החזר כספי של האגרה ששולמה מטעמה עוד בשנת 2019.

ההלכה בהקשר זה ברורה, וראו את רע"א 6590/05 עריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (19.9.2005), לאמור: "... כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הנו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מנהליים יש סמכות לידון בתובענה לפיצויים שעילתה במיכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מנהליים הוסמך, לעת הזו, לידון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הנו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לידון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית." בדומה, אפנה לבר"מ 8689/16 עריית רמת השרון נ' הכפר הירוק (26.09.2017) (להלן: "עניין הכפר הירוק"), לאמור: "... בפסיקת בית משפט זה כבר נקבע כי מקום שבו עומדת על הפרק תביעה כספית להשבת תשלום שגבתה רשות מינהלית, בית המשפט האזרחי מוסמך לידון בה – בהתאם לסכום התביעה (ראו למשל רע"א 3879/05 עריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ, פסקה ד(2) (12.7.2005) (להלן: עניין חג'ג'); רע"א 6590/05 עריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פסקות 4-2 (19.9.2005) (להלן: עניין עריית אשדוד); דפנה ברק-ארז, משפט מנהלי, כרך ד – משפט מנהלי דיוני, 136-135(2017) )." באותו מקרה, העתירה המינהלית הוגשה לפני ביצוע התשלום, ורק במהלך בירור העתירה התשלום בוצע בדרך של חילוט ערבות, ובית המשפט קבע ששעה שהעתירה הוגשה מלכתחילה כנגד ההחלטה לידרוש את התשלום והוא עוד לא שולם – קמה סמכות לבית המשפט המנהלי לידון בעתירה לגבי ההחלטה לידרוש את התשלום, ואם הוא בוצע במהלך בירור העתירה, הסמכות לא נשללת בדיעבד, ולכן – בית המשפט המנהלי המשיך לידון בעתירה דשם.

...

העותרת טוענת כי אין מקור סמכות חוקי לחייב אותה באגרות ששולמו, על סמך ניתוח של התוספת השלישית לתקנות, אך אני סבורה כי הניסוח של התקנות ושל התוספת מאפשר גם את הפרשנות שבה נקטה המשיבה, ולכן – אין מקום לקבוע כי עמדתה בלתי חוקית.

סיכום - לאור האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

עם זאת, לא אעשה צו להוצאות לחובת העותרת, ולו מן הטעם שאני סבורה כי היה על המשיבה להשיב לפניות המוקדמות של העותרת טרם הוגשה העתירה (ונזכיר כי העותרת לא קיבלה מענה סופי אלא במסגרת התשובה לעתירה, שכן המשיבה המתינה לעמדת המינהל).

בסעיף 2 להסכם נקבע כי: "2. נותן השירותים יספק שירותי סיעוד לזכאים, לפי הזמנות הוועדות המקצועיות, שבהן הוא נקבע כנותן שירותים, בתנאים המפורטים בחוזה זה ועל-פי ההנחיות לנותני שירותים שיקבע המוסד מפעם לפעם;" סעיף 44 להסכם קובע רשימה של סעיפים בהסכם שהפרתם מהוה הפרה יסודית שלו, אשר מקימה למוסד את הזכות להמנע מלהעביר לנותן השירותים הזמנות למתן שירותי סיעוד: "44. מוסכם על הצדדים כי הסעיפים המפורטים להלן הנם סעיפים יסודיים בחוזה, אשר הפרתם מזכה את המוסד בזכות לבטל את החוזה, לסיים את ההיתקשרות או להשעותה, לידרוש החזר כספים ששולמו לנותן השירותים שלא כדין, הכל על-פי שיקול דעתו הבלעדי של המוסד, וכן לתבוע מנותן השרות כל זכות וסעד המגיעים לנפגע מן ההפרה בהתאם לחוזה ולדין.

מבלי לגרוע מן האמור לעיל, במקרה שיופר על ידי נותן השירותים תנאי יסודי בחוזה יהיה המוסד רשאי לחלט את ערבות הבצוע שהומצאה על ידו, כולה או חלקה, וזאת בתנאים המפורטים בחוזה.

זאת ועוד, השתלשלות האירועים שפורטה לעיל בפרק העובדות של פסק הדין, מלמדת כי המוסד הציג בפני נותני השירותים ביניהם המבקשת את דבר האיסור שחל עליהם בסיוע במילוי טפסי תביעה - החל מהתדריך לעיל שהנחה את נותני השירותים ערב המיכרז וכלה באגרות שהוציא המוסד מעת לעת – ונותני השירותים השלימו עם איסור זה. כאמור, באגרת 264 מיום 15.12.11 צוין באופן חד משמעי את דבר האיסור על סיוע במילוי טפסי תביעה.

...

עם זאת להשלמת התמונה יצוין כי מקובלת עלי טענת המוסד לפיה קיים מקור חוזי נוסף לאיסור האמור.

ולבסוף, דין טענת המבקשת לאכיפה בררנית להידחות – אותה הפרה של ההסכם נאכפה על ידי המוסד נגד לא מעט חברות ואף הוטלו על אותן חברות סנקציות חמורות, הכול כעולה מנספח 1 לתשובה.

סוף דבר לנוכח כל האמור התביעה נדחית, וממילא מבוטל גם הצו הזמני.

בכתב התביעה מעריכה התובעת את נזקיה בסכום של 4,326,824 ₪, על פי הפרוט הבא: עבודות חוזה וחריגים- 3,348,156 ₪; ערך התייקרות- 91,670 ₪; עיכובים: 1,999,998 ₪; החזר חילוט ערבות בנקאית- 150,000 ₪; נזקים מחילוט הערבות הבנקאית- 30,000 ₪; מימון הלוואה- 87,000 ₪; אבדן רווחים והכנסות- 80,000 ₪; נזק לא ממוני ועגמת נפש- 40,000 ₪; בהפחתת הסכום אשר שולם על ידי הנתבעת- 1,500,000 ₪.

התובעת מוסיפה וטוענת, בין השאר, כי: עקב מימוש הערבות היא אינה יכולה לגשת למכרזים; מוזכרת תביעה נגד החברה העירונית לפיתוח אשדוד, שחייבת לתובעת, לטענתה, סכום של 19,000,000 ₪; מימוש ערבות הבצוע בגין אי פינוי האתר על ידי התובעת, אומר דרשני; התובעת פוגעת בזכויותיה הקנייניות של התובעת, ופגיעה בזכותה הבסיסית לחופש העיסוק ולזכות העכבון; הפגיעה בקניין המבקשת היא פגיעה מתמשכת ברכושה.

עיקר תשובת הנתבעת הנתבעת טוענת טענות סף על פיהן, מדובר במעשה עשוי- הערבות חולטה 3 חודשים לפני הגשת הבקשה; חוסר תום לב- התובעת הסתירה מבית המשפט כי בחודש ספטמבר 2016 הגישה בקשה לצוו מניעה לחילוט הערבות, אשר נדחתה על ידי בית משפט השלום באשקלון; הלכה היא שלא ייפסק סעד כספי בדרך של צו ביניים.

...

מאחר שהתנאים למתן צו כפי שמבקשת התובעת קשים יותר מהתנאים למתן צו מניעה זמני, וכאמור לעיל, אני סבור שלא היה מקום להוציא צו מניעה זמני, אם היה מבוקש, הרי שעל אחת כמה וכמה שאין מקום לתת צו עשה זמני, החופף כולו את אחד מהסעדים הנתבעים בתובענה העיקרית, ושיש בו כדי לשנות את המצב הקיים.

תוצאה נוכח האמור, אני דוחה את הבקשה לצו מניעה זמני אשר יורה לנתבעת את הערבות הבנקאית אשר מומשה על ידה.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאותיה, בסכום של 6,000 ₪,ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.