תביעה להחזר כספים בגין קורס ברוקר עצמאי

לפי הנטען, התובעת הועסקה כמרצה בקורסים שונים במרכז ההכשרה "מכללת מלט"ב" בחולון וכן כרכזת קורסים, מחודש 11/2006 ועד חודש 12/2016 (כ-10 שנים).

כפי שנפסק בע"ע (ארצי) 1616/04 פיליפ טיברמן - מקורות חברת המים בע"מ (8.1.2006) : "תביעה לקביעת מעמד של קבלן עצמאי כעובד, בדיעבד ולאחר סיום תקופת העבודה הנה תביעה שגרתית בבתי הדין לעבודה ואנו דנים בכאלה רבות. תביעה על עצם קביעת הסטאטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תדחה מפאת טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה. כללי ההתיישנות יבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטאטוס החדש. כך למשל: תביעה לפצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהיא כתוצאה מקביעת מעמדו כ"עובד", כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה" (ההדגשה הוספה) משכך גם במקרה דנן יש לבחון ביחס לכל עילה ועילה האם היא היתיישנה לפי כללי ההתיישנות הנוגעים לה על פי דין, וזאת ללא קשר למועד התחלת מערכת יחסי העבודה הנטענת (במקרה זה, 11/2006) (לעניין זה ראו גם: ע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן ו-24אח' – שירותי בריאות כללית (15.6.2011) פסקות 37 – 38).

ככל שיקבע כי בין הצדדים היתקיימו יחסי עובד מעסיק, הרי שבית הדין ידרש לבחון גם ביחס ליתר הרכיבים שנתבעו (בין השאר, דמי הבראה, דמי חגים, פדיון חופשה, הפרישי שכר, פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן הישתלמות, החזר הוצאות נסיעה, ביגוד, טלפון, אי מתן מתנות בחג, תוספת ותק ויוקר וכו') – האם התביעה היתיישנה או היתיישנה בחלקה וזאת בהתאם לתקופות ההתיישנות הקבועות בדין.

...

מנגד, התובעת טענה כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים העיקריים הבאים: הבקשה לא נתמכה בתצהיר למרות שהועלו בה טענות עובדתיות (בדבר הסתמכות על מצגי התובעת וקיומו של נזק ראייתי).

נוסף על כך, בהתאם לתקנה 11 (ב) לאותן תקנות "מסמך שרשם התובע כאמור בתקנת משנה (א) והוא ברשותו, יצרף העתק או תצלום שלו לכתב התביעה; אם איננו ברשותו – יציין בידי מי הוא נמצא לפי מיטב ידיעתו". אמנם בכתב התביעה מושא החלטה זו לא צויינו המסמכים עליהם התביעה נסמכת ולא צורף אף מסמך (הסכמי התקשרות וכו') – דבר אשר לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 11 לתקנות בית הדין לעבודה, אך אנו סבורים כי אין באמור כדי להביא לסילוק שלה על הסף.

משכך ועל מנת לייעל את ההליך אנו קובעים, כדלקמן: התובעת תגיש עד ליום 28.12.21 כתב תביעה מתוקן.

סוף דבר – הבקשה לסילוק על הסף נדחית בכפוף לאמור לעיל לעניין הגשת כתב תביעה מתוקן.

אם כך, תמהו הנתבעים, מדוע המשיכה לצפות בשאר תכני הקורס ולא ביטלה את השתתפותה באותו מועד? לו הייתה פועלת כך, היה הביטול עומד במסגרת 30 הימים וזכאית הייתה התובעת לקבל החזר כספי מלא.

הנתבעים טוענים, שפתיחת קבוצת הוטסאפ "נפגעי הקליקה", ששידלה והסיתה את לקוחות הנתבעת להגיש נגדה תביעות ותלונות, גרמה לה נזק, ולכן נשלח מכתב ההתראה, בו נדרשה התובעת לחדול ממעשיה ולשלם פיצוי כספי בשל מעשיה.

קורס אשר מטרתו הגלויה היא להביא להכנסה נוספת, ומיועד, בין היתר לעצמאים, המעוניינים להגדיל רווחים, לא יכול "להתחבא" מפני תביעות תחת התרוץ כי ממילא כל המשתמשים הם "עוסקים". בת"צ 53033-12-12 לוי נ' זאפ גרופ בע"מ (11.5.14), בית המשפט אינו מכריע בשאלה מיהו "צרכן" (פסקה 19), אך מציין את הדברים הבאים (פסקה 48) – "דפי זהב טוענת, ובצדק, שהעובדה שלקוחותיה הם עוסקים, ולא צרכנים, מחזקת את עמדתה. ואולם, אין להפריז בכוחו של טיעון זה, ולהסיק ממנו כי אין כל הצדקה להגן על לקוחות המשיבה. בין לקוחותיה של דפי זהב מצויים עוסקים זעירים רבים, אשר המידע המצוי ברשותם, יכולתם לנתחו וכוח המיקוח שלהם, אינם שונים באופן מהותי מצרכן פרטי. כך הוא גם המבקש, אשר יש להניח כי בין אם הוא מתקשר בעיסקה כצרכן ובין אם כעוסק, נופל קורבן לאותם פערי מידע, הטיות קוגניטיביות ונחיתות בעמדת המיקוח. אין זאת אלא שבצד הקבוצה הקלסית עליה מגנה החקיקה הצרכנית (רוכשי נכסים ושירותים לצרכים אישיים, ביתיים ומשפחתיים) יש מקום להגן (במידה מצומצמת יותר) גם על קבוצות נוספות המצויות בעמדת נחיתות מבחינת המידע, אופן ניתוחו וכוחו המיקוח (ובהם העוסקים הזעירים)". בית המשפט המחוזי מכיר בכך כי ישנם עוסקים זעירים, המצויים גם הם בנחיתות מול עוסקים גדולים, וגם הם זכאים לחסות תחת חוק הגנת הצרכן במידה מסוימת.

העיון בפרסומי הנתבעת (לרבות נספחים ג'-ד' לכתב התביעה) מעלה כי חסר המועד ממנו יימנו 30 הימים לביטול: האם ממועד רכישת הקורס? האם מהמועד בו החל המשתמש לצפות בתכני הקורס? או שמא מהמועד בו המשתמש סיים לצפות בתכנים והחל בניסיון ליישם אותם? על פי נספח ד' לכתב התביעה: "אני מבטיח לך שתקבל תוצאות – אם לא תצליח כבר בחודש הראשון אחזיר לך את הכסף ללא ויכוח". כיצד זה יכול המשתמש לקבל תוצאות בטרם לימוד החומר ולפני שהחל ליישם את החומר הנלמד? ברי, כי הנתבעת לקתה בחסר בפרסומים השונים.

...

הגעתי למסקנה כי התובעת אינה זכאית לפיצוי, מכוח הפרה נטענת זו. לטעמי טענתה זו של התובעת מהווה כפל עילה.

לאור כל האמור, אני קובעת כי התובעת אינה זכאית לפיצויים בגין הפרת חובות חקוקות על יסוד פקודת הנזיקין.

סיכום על יסוד על האמור לעיל במצטבר, אני מחליטה לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, יחד ולחוד, 4,900 ₪, הוא הסכום אותו שילמה כתמורה לקורס, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כמובן שכאשר הנתבע 2 אישר כי האחריות להתקשרות ולכל ההתחייבויות מוטלת גם עליו ולאחר שהניהול וקבלת ההחלטות נעשו על ידו באופן עצמאי קמה עילת תביעה גם נגדו.

אמנם הדעת נותנת כי במרבית המקרים עסקים קורסים בעקבות יותר ממחדל נקודתי ומצומצם יחיד, אולם אין די בכך על מנת להרים את נטל השיכנוע הנידרש בהליך משפטי על מנת לייחס למחדל נטען זה של הנתבעים את הסיבה לקריסת העסק וגרימת הנזק לתובעים באופן המצדיק להטיל עליהם חובה לפצותם עקב רשלנות.

התובעים טענו בכתב התביעה גם לכשלון תמורה המזכה אותם בפצוי בגובה מלוא השקעתם, אלא שגם טענה זו יש לדחות באשר אין כל ספק שכנגד דמי הזיכיון ששולמו הוענק הזיכיון, העסק ניפתח ועבד תקופה מסוימת תחת המותג והמוניטין של מאפיית אריאל ללא כל טענה מצידה שהדבר נעשה שלא כדין ורק מאוחר יותר הופסקה פעילותו לאחר שהתברר כי אינו ריווחי, ללא היתנגדות חד משמעית מצד התובעים וללא קשר לתמורה שקיבלו עבור כספם בדמות הבעלות על אחוז מסויים מן הזיכיון.

ראשית, יש לזכור כי מדובר בטענת מירמה בעלת אופי פלילי אשר על פי הפסיקה (כאן מתוך ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.2013), פסקה 15) – "כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מירמה או זיוף, מוטל עליו נטל השיכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנידרש לגבי טענת מירמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" הנתבע 2 אישר בעדותו כי משך כספים בתחילת פעילותו של העסק לצורך תשלומים לספקים (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 15-14) ולשם החזר כספים שהשקיעה אחותו בעסק בתחילת הדרך (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 10-5).

...

בהעדר הוכחה למשיכת כספים בלתי חוקית או לאי סדרים בניהול העסק דין הטענה להידחות.

התובעים עתרו בתביעתם גם להשבה של מרכיב המימון בגין הסכומים שהשקיעו במיזם המשותף אולם מאחר שטענותיהם השונות, לבד מן הזכות להשבה מתוך מה שהתקבל ממאפיית אריאל מתוך דמי הזיכיון, נדחו באופן שאינו מקים לה עילת השבה וקל וחומר בהעדר כל ראיה התומכת בטענתם זו, דין רכיב זה של התביעה להידחות.

סוף דבר המורם מכלל האמור הוא שיש לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: לתובעת 1 – סך של 17,716 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההסדר האחרון עם נושי העסק, 31.5.20.

אין גם במסרונים המצורפים כנספח 16 לכתב התביעה המתוקן כדי ללמד על התחייבות של החטיבה להעברת "כספי המענק". כל שנכתב במיסרון של מר ירון בן עזרא ז"ל הוא שטרם היתקבל תקציב 2014 במלואו וכי "החטיבה ויו"ר החטיבה זוכרים את העניין". ראה גם את סעיף 21 לתצהיר מר נצר, וסעיף 34 לתצהיר מר אריאל לפיהם הצהירו כי התרו בפני התובע מספר פעמים כי הסיוע יכול ויינתן לו רק בהתמלא התנאים הדרושים – תנאים שלא נתמלאו בסופו של יום.

נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן כולל נוהל להגשת בקשה למימון במסגרת סיוע התיישבותי מותנה (סה"מ), שמטרתו להגדיר מסגרת למתן סיוע לפתוח מיזמים עצמאיים של מתיישבים ואגודות בתחומי: חקלאות, תיירות, מלאכה ושירותים, באיזורי הטיפול של החטיבה כפי שפורטו בהחלטות הממשלה השונות.

עוד נקבע כי "ההלוואות צמודות למדד ונושאות ריבית שנתית של שלושה אחוז (3%). עשר (10) השנים הראשונות הנן שנות חסד (גרייס). החל מהשנה האחת עשרה מתבצע החזר שנתי (20 תשלומים שנתיים), של עשרים וחמישה אחוזים (25%), של ההלוואה. יתרת ההלוואה בשיעור של שבעים וחמישה אחוזים (75%) הופכת למענק מותנה הפוחת בשיעור קבוע (3.75%), בכל שנה, עד לתום התקופה". תקן ההתיישבות הנו סכום מסגרת הסיוע אותו ניתן להעניק, בתנאים, למתיישב ולישוב בהתאם לאיזור בו נמצא הישוב ולסוג הישוב.

עצם העלאת הטענה מלמדת על כך שאפילו אם היה ניתן לו הסיוע, עדיין עסקו של התובע היה קורס.

...

בתמלול זה, התובע מספר למר אריאל על ההבטחה שניתנה לו לכאורה לקבלת המענק וכי קיבל אותה ממר קריצ'מן ויש פרוטוקול המוכיח זאת, ושבסופו של דבר מר נצר קיבל ממנו את כל המסמכים שביקש.

לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה, וכן דחיית ההודעה לצד שלישי.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, והנתבעת תשלם לצד ג' הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

יתרה מכך, אף אם היו ימי עבודה שהתובע נעדר בהם עקב הקורס, עצם ההישתתפות בקורס כזה כרוכה מטבעה בהקדשת זמן על חשבון עיסוקים אחרים, וחזקה על התובע שהביא זאת בחשבון מראש ולא הוכח שהדבר חרג ממיתחם הסבירות באופן המצדיק פיצוי.

בנוסף, גם כאן לא ברור מהם בדיוק ימי העבודה שהוחסרו ומדוע, ומה הקשר בינם לבין מחדלי הנתבעים ולא מדובר בהתנהלות או החלטה עצמאית של התובע ובת זוגתו במסגרת חייהם האישיים.

באשר לתביעה שכנגד, הנתבעים טוענים כי נגרמו להם נזקים כספיים ניכרים עקב היתנהלותו של התובע, ובפרט בשל ביטולים ודחיות של ימי טיול שתוכננו במסגרת הקורס.

לטענתם, שינויים אלה גרמו להם הפסדים של עשרות אלפי שקלים, הן בשל ביטול ההישתתפות של אנשים מן החוץ והחזרי כספים, והן בשל ימי עבודה מבוזבזים של המארגנים.

...

כמו כן, מהטעמים שפורטו, אני סבור כי גם דין התביעה שכנגד להידחות במלואה, מאחר שגם היא אינה עומדת ברף ההוכחה האזרחי הנדרש מבחינת הוכחת הנזקים, היקפם והקשר הסיבתי למעשי התובע.

בשורה התחתונה, שוכנעתי כי לא ניתן להעניק סעד כספי לאף אחד מהצדדים במקרה זה, וההתדיינות ביניהם, על אף עוצמת הרגשות והמחלוקות, לא הניבה עילת תביעה בת קיימא לטובת מי מהם.

סוף דבר אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד במלואן.