תביעה להחזר כספי השקעה בחברה

ובכל זאת, לסיום פרק "השותפות" אוכל רק לתמוה כיצד זה מר צורי שרק השד יודע מה הביא אותו לקיים ישיבת גישור בוררות מוקלטת בלשכתו בין מר עמרה (שאותו לא העריך כלל על פי עדותו שלו) ולבין מר פדידה (ידידו הקרוב כפי שיובהר בהמשך), יושב לו מול שני הניצים ושומע כיצד עמרה קושר אותו כשותף שאף זכאי לכאורה להחזר כספים בגין "ההשקעות בחברה" (מוצג ת/5 , עמ' 11 לתמליל אותה ישיבת בוררות) ומר צורי, "הבורר/המגשר" שמן הסתם צריך לשמור על כבודו גם כראש הערייה, גם כאדם פרטי, גם כ"בורר/מגשר" לא מפסיק מיד את שטף דיבורו של מר עמרה, לא מסתייג ולא מעמיד אותו במקומו, מר צורי לא "נופל מהכסא" נוכח הטענה בדבר היותו שותף ועוד כזה שמר עמרה מוותר לו לגירסתו על כספים וממליץ להחזיר לו את השקעתו והוא גם לא נדהם מכך שנטען שיגאל פדידה ואמרה הם שותפים ומשקיעים בחברה.

והתייחסות אחרונה לעמדתו של מר צורי בעדותו בעיניין המתנ"ס ולמשל זו המופיעה בעמ' 16 לתמליל מיום 1.12.19 שם הוא מוחה: "אני לא יודע, לא יעזור לך, תקשיב, לא יעזור לך כלום, אני בנושא רשת המתנ"סים, כבוד השופט, אתה יכול לכתוב שבנושא רשת המתנ"סים אני מהרגע מסרב לדבר. זה לא קשור אלי, זה לא קשור לתביעה, זה לא קשור לשום דבר." "לא קשור לתביעה"? מר צורי הגיש תביעה זו שלמעט האמרות בעיניין הצעת השוחד לקבלן אולשביצקי והיזם חנן ישראל כל כולה עוסקת במתנ"ס, בחברות הפועלות בתחומו ובכספים הקשורים בעמותת המתנ"ס. למעשה גם פרשיות אולשביצקי וחנן ישראלי קשורות בעקיפין שכן דמוית המפתח שם היא מר יגאל פדידה שהוא כאמור, עובד העמותה, מנהל גן החיות, שיאן שכר, איש מוערך ובעל השפעה בעמותה ולכאורה גם הבעלים או הדמות האמיתית שעומדת מאחורי העסקים השונים הפועלים בחי פארק.

...

המציאות מראה לנו כי לא פעם, בשדה הפוליטי, הטלת האשמות וחשדות במועמד כזה או אחר דווקא מחזקת את מעמדו בקרב בוחריו הפוטנציאליים ומר צורי לא הצליח להוכיח איזו שהיא פגיעה בסיכוייו להיבחר ובפועל גם נבחר לאחר הפרסומים נשוא תיק זה. ואם נישאר בשדה הנזיקי, כמעט בכל פרק ופרק בפסק דין זה עולה במסגרתו מסקנה כי למר צורי, גם אין לא דבק בו דבר מהמיוחס לו אישית, יש תרומה של ממש קרי אשם תורם משמעותי לנזק לו הוא טוען.

סוף דבר התביעה כנגד מר גולדשטיין נדחית.

התביעה כנגד מר עמרה מתקבלת, הנני מחייב את מר עמרה לשלם למר צורי סך 20,000 ₪ בצירוף אגרה חלקית בסך 6,500 ₪ שכן אין הצדקה לחייב את מר עמרה באגרה עבור מלוא סכום התביעה המקורי, ממנו חזר גם מר צורי וכן הנני מחייב את מר עמרה לשלם למר צורי שכר טרחת עו"ד בסך 20% + מע"מ קרי 4,680 ₪ כולל מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

בעקבות מחלוקת שנתגלעה ביחס למכירת החברה והחזר הכספים שהושקעו למשיב, הסכימו הצדדים לפנות לבוררות בבית הדין לבוררות שליד הרבנות הראשית והמועצה הדתית בירושלים.

הצדדים חתמו על שטר בוררות, במועד שאינו מצוין על גבי השטר, ובמסגרתו מינו את בית הדין לממונות להכריע בהפרת הסכם ההשקעה, ובדבר "כל חילוקי הדיעות והתביעות ההדדיות שיש בינינו ובכל דבר הקשור ומסתעף ממנו". הוסכם כי ניתן להגיש ערעור על פסק הבורר לפני "בית הדין הגבוה לערעורים שע"י המועצה הדתית בכפוף לתנאים הקיימים", וכי "הצדדים מוותרים מראש על בקשה לנמק את פסק הדין, ובית הדין יהיה רשאי להוציא פסקי דין ללא נימוקים, הכל על פי שיקול דעתו" (להלן: "שטר הבוררות").

...

מקום בו המסמך הכתוב לא נסתר על ידי המבקש, ולא הוכחו טענותיו, הרי שהמסמך החתום הוא הקובע, המהווה פסק בוררות לכל דבר עניין, ודין טענה זו אף היא להידחות.

ברם, בסעיף ח' לשטר הבוררות נקבע במפורש כי "הצדדים מוותרים מראש על בקשה לנמק פסק דין, ובית הדין יהיה רשאי להוציא פסק דין ללא נימוקים, הכל על פי שיקול דעתו". ברע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון (19.08.14) נקבע כי "שטר הבוררות קובע במפורש כי לא חלה על ביה"ד לממונות חובת הנמקת פסק הבוררות. אין לדרוש מבורר שהסכם הבוררות פוטר אותו מפורשות מחובת הנמקה, לנמק את החלטתו." מקום בו הסכימו הצדדים מפורשות שלבית הדין הסמכות שלא לנמק את פסק הבוררות והכל על פי שיקול דעתו, הרי שאין למבקש אלא להלין על עצמו, ומשכך גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר החלטות הרכב ב' – מבוטלות.

לטענת התובעת, הנתבעים נהגו לפי המוסכם והעבירו לידיה את התמורה הכספית שמגיעה לה בגין החשמל המיוצר במתקניה, מסרו לה העתקים מ-״המלצות חשבון״ של חברת החשמל ועדכנו אותה אודות אופן חישוב התשלום הכספי המגיע לה. דא עקה בחודש מרץ 2016, חדלו הנתבעים להעביר לידיה את התשלומים המגיעים לה, וכן הפסיקו לשתף אותה במידע המגיע לה ומכאן התובענה.

לטענתם, ההחזר עבור הכספים שהושקעו בקבוצת חברות לרבות על ידי התובעת ועל ידי הנתבעים 3 ו- 5 אמור להעשות באמצעות חלוקת הרווחים של החברות על פי החלק היחסי של חוב קבוצת החברות כלפי כל משקיע מסך החובות הכולל של קבוצת החברות למשקיעים למעט מקרים בהם סוכם עם התובעת אחרת.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל יש ליתן הסעדים העולים מסעיפים 13.1; 13.3; 13.4 ו-13.6 לעיל.

בכל מקום בו יירשם בסעדים – "המתקנים" הכוונה היא לחמשת המתקנים הבאים: מתקן בכתובת ירדנה 8; שם בעל הנכס בו הותקן המתקן: יהודה שמואל; מספר חוזה 1764312 מתקן בכתובת ירדנה 23; שם בעל הנכס בו הותקן המתקן: סיסו עמי; מספר חוזה: 4295049; מתקן בכתובת בית יוסף 14; שם בעל הנכס בו הותקן המתקן: שאול סיסו, שאול חיה; מספר חוזה: 1764167/ 6555692; מתקן בכתובת בית יוסף 19; שם בעל הנכס בו הותקן המתקן: לוי ****; מספר חוזה: 1782891; מתקן בכתובת בית יוסף 33; שם בעל הנכס בו הותקן המתקן: לוי ניסן; מספר חוזה: 5449626; אני קובע כדלקמן: ניתן בזה סעד הצהרתי לפיו התובעת, נועה שחם, היא הבעלים של המתקנים כהגדרתם בסעיף 14.1 לעיל וכך היתה ממועד בו נכנסו לתוקף ההסכמים אל מול חברת החשמל ו/או בעלי הנכס בו הותקן המתקן, לפי המוקדם בין השניים.

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

רקע כללי עניינה של תביעה זו להחזר כספי התובע בגין הסכם הלוואה עם הנתבע 1 בסך 40,000 ₪ והסכם שותפות עמו בסך- 100,000 ₪ לפתיחת עסק לניקיון דירות.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הכיר את הנתבע 1, עת עבד עמו בעבודת ניקיון באירועים במסעדה באשדוד, שוכנע על ידו להעביר לידיו כספים לטובת חברה בשם "רימון בית השקעות", חברה שהסתבר בדיעבד כי אינה קיימת כלל, על מנת לזכות בחלק מרווחיה של החברה האמורה.

...

טענות התובע בתמצית הנתבע 1 לא הגיש תצהיר וראיות ובהתאם לאמור בכתב ההגנה מטעמו ולהודאתו בכל טענות כתב התביעה במהלך הדיונים בבית המשפט, יש לקבל את התביעה ולתת נגדו פסק דין.

לאור האמור אף טענת הרשלנות כלפי הנתבע 2- דינה להידחות.

מכל האמור התוצאה היא איפוא כי התובענה מתקבלת במלואה כנגד הנתבע 1 ואולם נדחית כנגד הנתבע 2.

לפיכך הנני קובע כי הנתבע 1 ישלם לתובע סך- 144,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התובענה ביום 28.08.19 ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע טען כי התובענה הראשונה הוגשה לאחר שהתובע הפסיד בהליך הבוררות וכי ההליך שבכותרת אינו אלא המשך של ניסיון התובע להשיב לידיו את כספי ההשקעה בחברה, וכי אין ליתן יד לרדיפת התובע את הנתבע.

התובע טען כי עילת התביעה שבכותרת הנה עילה שונה מזו שעמדה ביסוד התובענה הראשונה, שכן, בתובענה הראשונה נתבעו החזר הוצאות (כך בסעיף 8 לתגובת התובע), ואילו התובענה שבכותרת מוגשת כבעל מניות בחברה.

...

ביום 15.11.17 ניתן פסק דין בתובענה הראשונה בה דחה בית המשפט את תביעת התובע, תוך שנקבע כי "...מסתברת יותר המסקנה לפיה הכספים שהעביר אשד לפאר (למעט סכום סך 100,000 ₪ מושא פסק הדין החלקי), הם כספי השקעה בחברה תמורת המניות שקיבל אשד בהמשך (כמעוגן בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 1.1.2010). לא הוכח כדבעי, כי מדובר בהלוואות אישיות שניתנו לפאר. המארג הראייתי הכולל והתנהגות הצדדים בזמן אמת, לרבות מול צד שלישי (היועץ) וגם במסגרת הליך הבוררות, מצביעה על כך שאשד - בדומה לפאר - היה שותף בחברה, בעל מניות, מנהל ומוסמך לקבל החלטות ולחתום בשמה". מכאן התובענה שבכותרת בה טוען התובע כי הנתבע משך מהחברה שלא כדין סך של 800,000 ₪.

עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובע כי השאלה האם מדובר בהשקעה בחברה או בהלוואה פרטית שניתנה לנתבע הינה שאלה משפטית.

לאור האמור לעיל, אני מורה בזאת על דחיית התובענה על הסף.

התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.