תביעה להחזר העברה בנקאית לספק בחו"ל

לפני תביעה להחזר סכום העברה, שביצע התובע באמצעות הנתבע לספק בחו"ל ואשר לשיטתו לא סיפק לו את הסחורה וממילא לא מצליח ליצור עמו קשר.

יחד עם זאת, עצם העובדה כי לא קיימת חברה כזו אינה יכולה להיות בידיעתו של הנתבע וממילא בהקשר זה לא הוכיח התובע כי בבנק המוטב לא היה קיים חשבון על שם חברה זו. על מנת לסייע לתובע עשה הנתבע מאמצים באמצעות נציגיו ופנה אל הבנק המוטב בחו"ל ופתח בחקירות פנימיות על מנת לסייע ולאתר את שם בעל החשבון המוטב אליו הועבר כספו של הנתבע.

...

שוכנעתי כי הגם שמאחוריו מעשה נוכלות, בפועל, חשבון עם הפרטים כפי שמסר התובע היה קיים, לשם הועבר כספו וממילא לא הוכיח התובע אחרת.

שוכנעתי כי הנתבע לא ידע וממילא לא יכול היה לדעת זהות העומדים מאחורי החשבון המוטב.

התביעה נדחית.

כספי התובעת אינם "מוחזקים" בידי הנתבעת, שכן, היא רכשה עבור התובעת שירותים בהתאם להתחייבויותיה, ולא זכתה לכל החזר ו/או פיצוי מצד ספקים שונים בחו"ל. מהלך הדיון בדיון שהתקיים לפניי ביום 19.4.2021 העידו התובעת, מנהל הנתבעת והגב' שרית יגול ממחלקת המכירות אצל הנתבעת, שעדותה התבררה כבלתי רלבאנטית.

לביסוס הטענה, הציג לראשונה בדיון מיסמך (הוגש וסומן נ/1) שנירשם בכותרתו "SWIFT"; מצוין בו סכום של 10,882.5 $; והמילה VIETNAM גם היא רשומה בו. לאחר שהסתיים הדיון, הגישה הנתבעת הודעה שבה נטען כי מועד התשלום המצוין במסמך נ/1 הנו 17.1.2020, המשקף למעשה את המועד שבו הועבר הסכום מחשבון הבנק שלה.

שנית, במסמך נספח 3 לכתב ההגנה נרשם כי הנתבעת הייתה אמורה להוציא טיולים לוויטנאם-קמבודיה בתאריכים 10.2.2020, 9.3.2020 ו- 1.4.2020, ולא הוכח כי המסמך נ/1 קשור דוקא בתשלום שבוצע לספק עבור הטיול מושא התביעה (שאמור היה לצאת ביום 1.4.2020 ונדחה ליום 1.9.2020), ואין די באמירה בעל פה מצד מנהל הנתבעת שעדותו לא הותירה רושם מהימן.

רביעית, מדובר בסכום נמוך באופן יחסי (10,882.5 $) שהועבר על פי הנטען לספק בחו"ל. מדובר בטיול מאורגן שבגינו שילמה התובעת, נוסעת בודדת, 4,180 $.

...

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

בהתאם לשיקול הדעת המסור לבית המשפט, על יסוד הוראת סעיף 18(ב) לחוק התרופות, העדויות שנשמעו לפניי, ובהתחשב בשיקולים של צדק, אני קובעת כי על הנתבעת להשיב לתובעת סך של 10,000 ₪ מתוך היתרה שטרם הוחזרה לתובעת בסך של 11,971 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ הכוללות, בין היתר, אגרת המשפט ששולמה ומסירת התביעה לנתבעת באמצעות שליח.

ביום 30/7/17 שלחה רינה לאמיל הודעה, לפיה היא מבצעת הזמנה של מכולות ריקות לשם העברתן לספק והעמסת הסחורה בחו"ל וביקשה כי יערך לבצוע תשלום היתרה, לאחר שתוודא שהסחורה יצאה מנמל המוצא.

התובעת עתרה בתביעתה לסעדים הבאים: השבת הסכומים ששילמה בגין תמורת הסחורה בסך של 20,250 $, המהוים סך של 74,317.5 ₪; החזר דמי שכירות בגין מבנה ששכרה לשם ייצור המשטחים בסך של 18,000 ₪; עבודות הכשרה ופיתוח שביצעה במושכר בסך 20,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.

כמו כן, רינה היא שהעבירה את החוזה החתום לספק, אשר אמור היה לשלוח פרטי חשבון בנק לבצוע העברה בנקאית (עמ' 59-60 לתצהיר אמיל).

...

דין התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪ - להידחות אף היא.

לפיכך ולסיכום, אני קובעת כי רינה תשלם לתובעת פיצוי בשיעור של 50% משווי העסקה בלבד, המהווה סך של 37,158 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

סוף דבר מכל האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

כנגד כל העברת כספים שהעבירה התובעת לחברה, המציאה לה החברה שיק נגדי על סכום ההעברה, לשם הבטחת החזר המימון (נספח 8 לתצהיר יהודה, ת/1).

משכך, הוכיחה התובעת עילת תביעתה, והנטל מועבר אל שכמי הנתבעים להוכיח טענתם כי למרות הפקודה שניתנה, אין לחייבם בפרעון השיק.

לעומת זאת בתצהירו נטען כי התשלום עבור האלקטרודות הועבר לספק בחו"ל בשתי העברות בנקאיות מהימים 12.11.2019 ו-13.11.2019 (סעיף 27 לתצהירו).

...

בהחלטתו מיום 14.10.2020 קבע בית המשפט (כב' השופטת נ' מימון שעשוע) כי "לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בכתב הערבות שבו הסכימו הצדדים על חיפה כמקום שיפוט להתדיינות בנושא הערבות (ואף הוסיפו את שם העיר לכתב הערבות בכתב יד), והיות שהוצג בפני כי הערב – המשיב 1, הוא בעל המניות היחיד בחברה – המשיבה 2, ועל כן איני רואה משמעות אופרטיבית לדיון בחברה עצמה אלא עיקר ההתדיינות תעסוק בחבותו של הערב למבקשת, כפי שנטען בבקשה. לפיכך, מצאתי כי יש מקום לקיים את רצון הצדדים בעת חתימת הערבות ולהיעתר לבקשה, ואני מורה על העברת התיק לבית משפט השלום בחיפה". ביום 27.5.2021 נדונה ההתנגדות בפני כב' הרשם הבכיר ב' בן סימון.

משכך, אני דוחה את הטענה כי דין התביעה להידחות בשל כישלון תמורה.

ד.6 - חוסר תום לב אף איני מקבלת את טענת הנתבעים כי התביעה נגועה בחוסר תום לב. כפי שנקבע לא אחת, עמידה על זכות שניתנת לצד בדין אינה מהווה כשלעצמה חוסר תום לב. לעניין זה ראו דברי בית המשפט בע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (17.9.2007), פסקה כ' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין: "אמנם נפסק בעבר, כי העמידה על זכות מפורשת ועשיית שימוש בה, אינן מהוות כשלעצמן חוסר תום-לב (ראו ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4), 793, 812 (הנשיא שמגר); ע"א 524/83 קן-תור נ' אלון, פ"ד מ(2) 533, 553 (השופט ד' לוין); ע"א 18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 268 (הנשיא שמגר); ע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס (השופטת ארבל)). עם זאת, ישנה משמעות לאופן בו צד לחוזה עומד על אותה הזכות, ולאופן בו היא מפורשת על-ידיו." יחד עם זאת נקבע כי (שם, פסקה כ"ג): "'אבן-הבוחן להכרעה בשאלה אם צד המפעיל את זכותו החוזית פועל בחוסר תום-לב, היא אם אותו צד נהג בדרך של התחכמות, תחבולה והכשלת הצד שכנגד' (שלו, בע' 110, וראו האסמכתאות שם)". בענייננו, לא מצאתי כי התנהלות התובעת למיצוי זכויותיה לוקה בחוסר תום לב. התובעת הסכימה לדחיית פירעון השטר בשלושה חודשים (מינואר לאפריל 2020).

ה - סופו של דבר סופו של דבר כי התביעה מתקבלת.

ביחס לתביעה שכנגד נקבע כי המשיבה אינה חייבת להשיב למבקשת את עלות הוצאת היתר ההעסקה משחובת ההעסקה בהיתר חלה על המבקשת, והיא אינה מצויה ברשימת הנכויים המותרים משכרו של עובד זר. תביעת המבקשת להחזר הלוואה נדחתה בשל חוסר סמכות עניינית, משהפקדת הסכומים הנטענים בוצעה לאחר סיום יחסי העבודה ולכל היותר ההפקדות שיקפו את תשלום שכרה החודשי של המשיבה ותוארו כהלוואה לצורך ההליך.

עם זאת בית הדין העדיף את גרסת המשיבה שנטענה בעל פה ורק בשלב החקירות ושאינה עולה בקנה אחד עם העובדה שלמבקשת הייתה מטפלת אחרת בחודש יולי 2019 שהמשיבה לא הכירה כלל; עוד טוענת המשיבה כי היא הציגה בפני בית הדין אישור בחתימת ידה של המשיבה בדבר תשלום עבור 5 ימי הבראה וכן העברה בנקאית עבור 6 ימי הבראה, אולם בית הדין דחה את טענת הקזוז וייחס תשלומים אלו לתקופת עבודתה של המשיבה אצל אבי המבקשת, תקופה של חצי שנה שאינה מזכה בסכומים אלו; בית הדין קבע את זכאות המשיבה לימי חופש בהתבסס על טיעון שהמשיבה בעצמה לא העלתה, לפיו יום מנוחה שבועי אינו מהוה תחליף ליום חופשה, כל זאת לאחר שהמשיבה אישרה את גרסת המבקשת לפיה הייתה נוטלת שני ימי חופש בחודש; פסיקת ההוצאות שנקבעה בפסק הדין התבססה על העובדה שהמשיבה נדרשה לטוס ארצה כדי למסור את עדותה.

המבקשת לא הוכיחה כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין; המבקשת לא הציגה ראיה למצבה הכלכלי של המשיבה אלא טענה טענות בעלמא; המבקשת לא הסביר את הסיבה לכך ששהותה של המשיבה בחו"ל תקשה עליה להפרע ממנה אם תשלם את הסכום שנפסק בפסק הדין במצב בו יתקבל העירעור.

לאחר מכן, בסיכומיה חזרה בה מטענה זו, הודתה שלא שילמה וצרפה תחשיב; פסק הדין התבסס על מהימנות עדותה של המבקשת שהשיבה בתשובות מיתחמקות, לא סיפקה הסברים כשנדרשה לכך והודתה שרישומיה פקטביים.

...

נקבע כי המבקשת תשלם למשיבה סך של 38,049 ש"ח עבור רכיבי שכר שונים, בתוספת תשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. הרקע לבקשה המבקשת, סובלת מנכות, רתוקה לכיסא גלגלים וזכאית לעזרה סיעודית של מטפלת צמודה.

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת.