תביעה להחזר דמי מנוי בשל סיכול חוזה עקב מצב רפואי

בפני תביעה קטנה שעילתה החזר שכר לימוד ששילם התובע לנתבעת .

התובע טוען כי הנתבעת הסכימה להשיב לידיו סך של 9,000ש"ח והמליצה לו כי ישוב ללימודים למרות שהביא לידיעתה מצבו הרפואי החדש.

התובע טוען לסיכול הסכם ההיתקשרות שהרי אין מדובר בהפסקה רצונית של הלימודים או יזומה שלפיה ניתן יהיה להפעיל התנאים המנויים בחוזה.

לאחר ששמעתי את העדים אני סבור כי הדין עם הנתבעת כן התובע אינו זכאי להחזר הכסף ששילם על פי האמור בהסכם בין הצדדים.

...

אשר על כן , דין טענת התובע כי ההסכם סוכל להידחות.

אשר על כן , דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

תביעת התובעת, היא תביעה להחזרת דמי מנוי של 10 חודשים, מתוך שנה ששולמו למכון "דארמה" (להלן:"המכון") וסכום ההחזר הוא 2,350 ₪ - זאת משום, שמצבה הרפואי לא אפשר לה לקיים החוזה ולכן מדובר בסיכול חוזה.

אם כך, גם אם החלטתי שאין מקום לשלול מהתובעת החזר כלשהוא מהסכום ששילמה, משום סיכול החוזה, כלומר, שלא יכלה לממש את החוזה לאור המצב החדש שנוצר, אין גם מקום להשיב לתובעת את מלוא הסכום, משום שהתובעת בכל זאת החזיקה במנוי כחודשיים והיות והמנוי היה "מנוי גמיש"- כהגדרתו בתקנון ושיש בו 2 תחנות יציאה, אזי יש לקחת בחשבון את תחנת היציאה של 3 חודשים, שהיא תחנת היציאה הקרובה ליום בו הודיעה התובעת על הכאבים בירך הימני.

...

לכן, לאור העובדות שפורטו לעיל, אני קובע, שעסקינן באירוע בלתי צפוי, שהתובעת לא יכלה לחזות או לצפותו עם הרישום וגם לא הוכח בפני, שכבר בעת רכישת המנוי, היו לתובעת כאבים בפרק הירך הימני או שהייתה מודעת למצב בריאותי, אשר לא יאפשר לה להתמיד בתרגילי היוגה ובשל כל האמור לעיל ובשל כל הנימוקים שעוד יפורטו להלן, אני מחליט לקבל התביעה בחלקה – זאת לאור הנימוקים הבאים: א. א) אמנם, בתקנון נאמר, שבהצגת אישור רפואי על אי יכולת לתרגל יוגה הכולל תאריכים רלוונטיים, יוארך תוקף המנוי או הכרטיסייה בהתאם לתאריכים שצוינו באישור, אך כפי שעולה מהאישורים הרפואיים שהציגה התובעת, אין לטיפולים אותם עובדת התובעת תאריך סיום ובאישור האחרון שהציגה התובעת מיום 18.12.13 עדיין הופנתה למרפאת ספורט, כך שבנסיבות אלו, אין לדעת מתי תסיים התובעת את הטיפולים וגם אין לדעת מה תהיינה התוצאות עם סיום הטיפול.

אם כך, גם אם החלטתי שאין מקום לשלול מהתובעת החזר כלשהו מהסכום ששילמה, משום סיכול החוזה, כלומר, שלא יכלה לממש את החוזה לאור המצב החדש שנוצר, אין גם מקום להשיב לתובעת את מלוא הסכום, משום שהתובעת בכל זאת החזיקה במנוי כחודשיים והיות והמנוי היה "מנוי גמיש"- כהגדרתו בתקנון ושיש בו 2 תחנות יציאה, אזי יש לקחת בחשבון את תחנת היציאה של 3 חודשים, שהיא תחנת היציאה הקרובה ליום בו הודיעה התובעת על הכאבים בירך הימני.

סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל, אני מחליט כדלקמן: א. אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שהתובעת שילמה סך של 2,820 ₪, ב-12 תשלומים של 235 ₪ כ"א והיות ויש לקחת בחשבון התחנה הראשונה לאחר 3 חודשים, על מר רז להשיב לתובעת הסך של 2,850 ₪ פחות הסך של 705 ₪ (תשלום של 3 חודשים), קרי סך של 2,115 ₪.

ג. יתרת סכום התביעה נדחית, לאור הנימוקים שפורטו לעיל.

בתאריך 05.03.2020 שלח התובע לנתבעת הודעה על ביטול הנסיעה ובקש החזר כספי מלא וזאת בעקבות הצוו שהוציא משרד הבריאות בתאריך 08.03.2020 לאור מגיפת הקורונה, האוסר על כל עובדי מוסדות הבריאות בישראל לטוס לחו"ל. טענות הצדדים: התובע טען כי לאור התגייסות שירותי הבריאות בלחימה כנגד מגיפת הקורונה, שלח מכתב בדואר האלקטרוני ביום 05.03.2020 לנתבעת בה עידכנה בהוראת איסור היציאה ובקש לבטל את החוזה שסוכל ולקבל החזר כספי מלא.

התובע עוד טען כי על פי החוק ארוע המונע מצד לחוזה לקיימו אזי החוזה מתבטל עקב סיכול ויש להעמיד את הצדדים במצב בו היו טרם כריתת החוזה.

  שיעור דמי ביטול עסקה נקבע בסעיף 14ה(ב) לחוק הגנת הצרכן: " 14ה. (ב) ביטל צרכן חוזה לפי סעיפים 14א(ג), 14ג(ג) או 14ג1(ג) שלא מהטעמים המנויים בסעיף קטן (א) –

כב' הרשמת הבכירה גם כן קבעה כי לא חל במקרה שבפניה סיכול: " 9. בעיניין זה גם דן בית המשפט המחוזי ברת"ק 50210-09-20, דוד נגד אור קרירה בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) , אשר דחה את תביעת המערער שם (התובע) וקבע כי לא היה זכאי כי הכספים אותם שילם לחברת הנסיעות יוחזרו לו מכח חוק הגנת הצרכן. באותו פסק דין גם ציין בית המשפט כי לעניין שאלת סיכול החוזה בין הצדדים, הנתבעת אינה צריכה לפצות אותו על נזקיו , היות והעובדה כי לא יכול היה לצאת מהארץ עקב עבודתו כרופא "אינה מעניינה של הנתבעת, שגם היא סופגת השלכות כלכליות רחובות מארוע הקורונה". .

לא הוצגה בפני כל ראיה כי לא ניתן היה לקיים את החופשה עקב מצב המגפה בפינלנד , או כי הנתבעת, או מי מטעמה לא שמרו על כללי ההנחיות שניתנו אז ואשר נגעו לקורונה.

...

..מצד שני, אין אנו סבורים (ולמעשה אף המשיבים לא טענו זאת) כי ניתן לקבוע שדינה של המבקשת הוא כשל קבלן המספק את שירותי התיירות שהזמין הלקוח, ונושא באחריות מלאה לכך שהלקוח יקבל את שהזמין.

בנוגע לתנאי השני "קיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים", אני סבורה שהתנאי לא מתקיים בענייננו.

סיכום: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים שהופיעו לפני בשני הדיונים שהתקיימו בימים 08.08.2022 ו-30.10.2022, מצאתי כי דין התביעה ברובה הגדול להידחות וזאת לאור אי התקיימותם של תנאים המקנים זכות לביטול החוזה תוך השבת התמורה ששילם התובע על פי החוקים השונים הרלוונטיים לענייננו.

לטענת התובע, חל במקרה דנן סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 שעניינו ביטול חוזה מחמת סיכול.

התובע עותר לביטול העסקה וקבלת החזר כספי על החלק היחסי במנוי של אישתו, בגין התקופה שנבצר ממנה לעשות שימוש במנוי עקב מצבה הרפואי.

יצוין כי בכתב התביעה המתוקן צוין כי המנוי היה מחודש ספטמבר 2017 (החידוש) ומועד תום המנוי הוא סוף חודש דצמבר 2018 (היינו, שנה ו-3 חודשים), כאשר כחודש לאחר חידוש המנוי החלו בעיות הבריאות.

עסקה בעיניין רכישת שירותים במכון כושר עד לכניסתו לתוקף של תיקון 37 לחוק, לא רשאי היה הצרכן לבטל "בכל עת" את המנוי, כך שלאחר 14 יום מיום כריתת העסקה הוא למעשה איבד את האפשרות לבטל את המנוי והוא חב במלוא דמי המנוי או בדמי ביטול גבוהים שנקבעו באופן חד צדדי על ידי מועדון הכושר, כפי שהובא מראש לידיעת הצרכן בחוזה ביניהם.

אי לזאת, גם לו הייתי מבקשת לחייב את הנתבעת מכוח חובת תום הלב בפצוי כספי ולא בהשבה כספית בבטול עסקה מכוח תיקון 37 לחוק הגנת הצרכן, ולחילופין בפצוי בגין הטעה בדבר האפשרות להקפיא את המנוי דבר ששלל את יכולת הביטול של העסקה (אם כי בסופו של יום אני מתרשמת שהתובע ממילא לא התכוון לבטל את העסקה והראיה שהוא חתם על עוד שנה בידיעה שמצבה של רעייתו טרם השתפר, אולם מתוך הסתמכות שיוכל להפשיר את המנוי בעתיד וכשזה לא התאפשר, הרי שאינו יכול בתום המנוי לבקש החזר כספי או להסב את המנוי על שמו אלא כל שיכול הוא להמשיך בהקפאת המנוי עבור רעייתו באופן שניתן לקיים את חוזה בקירוב) – אני סבורה כי אין מקום לבטל את המנוי אלא לכל היותר לקיימו באמצעות הארכת מועד ההקפאה.

...

עם זאת, בשים לב לכך שכן התרשמתי כי הוצג מצג שניתן להקפיא את המנוי ואי העדת עד רלוונטי פועל לחובת הנתבעת, שכן, הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובא העד או הוצג המסמך, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

הלכה זו יסודה בניסיון החיים ובשכל הישר: "הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד" (ראו לעניין זה רע"א 7933/15 פישר נ' מילוא תמיר (13.12.15) בפסקה ח') – ועל כן הסתמך התובע על כך וחתם לשנה נוספת באותו המחיר (אם כי הוא אינו נפגע מכך בפועל משיכול והיה משלם אותו הדבר אותו יותר אם היה רוכש מנוי לו ולשני ילדיו (שלושתם)) – אני מורה על מתן פיצוי רעיוני כאילו הנתבעת היא שביטלה את העסקה של ההקפאה שהיא בגדר הצעה חדשה וקיבול חדש, ותחת איזון כלל השיקולים הצריכים לעניין היא תשיב לתובע סך של 400 ₪ שהוא למעשה ההבדל בין מחיר לחודש מנוי רגיל למשפחה 2400 ₪ לעומת המנוי תחת העסקה לתקופה קצובה (שהוא סך של 2000 ₪).

על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 400 ₪ תוך 30 יום מהיום.

רקע וטענות הצדדים התביעה דנן הינה תביעה להחזרת דמי מנוי לשנה במכון כושר בסך של 2,166 ש"ח. עפ"י התביעה, התובע רכש במסגרת מקום עבודתו מנוי למכון כושר.

הנהלת מכון הכושר סירבה והציעה שלוש אלטרנטיבות, האחת שהמנוי יוקפא, השניה מתן זיכוי לפעילויות אחרות במכון, השלישית העברת המנוי לאדם אחר תוך תשלום של 150 ש"ח. לטענת מכון הכושר, יש לדחות התביעה שכן: התובע חתם על הסכם התקשרות ובהתאם לסעיף 4 להסכם אין לבטל מנוי ואין החזר כספי.

לדברי נציג המכון התובע הצהיר ביום הצטרפותו למכון שמצב בריאותו תקין.

ועוד לענין הסיכול: "הגנת הסיכול-דיני הסיכול נועדו לענות על מצבים ועל ארועים בלתי צפויים המונעים מצד אחד לחוזה את קיום התחייבויותיו החוזיות שנטל על עצמו.

הכרעה בנסיבות אלה הן עקב סיכול החוזה בגין העידר אפשרות לקיים החוזה מצד התובע והן עקב ביטול ס' 4 לחוזה בהיותו סעיף מקפח בחוזה אחיד, אין מקום לחייב התובע לעמוד בחוזה.

...

דיון עמדת המכון איננה מקובלת עלי.

אני סבורה כי אכן כן, מדובר בס' 4 לחוזה שנכרת בין הצדדים לתביעה דנן, וסעיף זה הינו תנאי מקפח בחוזה.

משכך מתקבלת התביעה.