כידוע, "תקופת ההתיישנות בתביעה לדמי שימוש היא תקופת ההתיישנות הרגילה (בת 7 שנים), אף אם מדובר בשימוש במקרקעין", וכל עוד המעשה נמשך, הרי הוא מוליד מדי יום עילה חדשה [**** פרידמן, אלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א', מהדורה 3, 2015), בעמ' 484; וכן ע"א 8880/13 דוד וינשל נ' מדינת ישראל משרד הבטחון (30.08.2016), פסקה 19].
במקרה שלנו, התובעת תבעה דמי שימוש ראויים בגין השנים 2018-2015 והיא עתרה לחייב את הנתבע "להמשיך ולשלם דמי שימוש ראויים, בגין השמוש בחלקה, החל מיום הגשת התביעה ועד להפסקת השמוש בפועל" (סעיף 1.1 (טעות במספור, א"ס) בעמוד האחרון של כתב התביעה).
...
אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבע כלהלן:
לפנות ולסלק ידו, לרבות כל אדם מטעמו או ברשותו, משטח המגרש שבחלקה 1 בגוש 14451, והמסומן בקו אדום בנספח ג' לכתב התביעה המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.
במסגרת סילוק ידם של הנתבע וכל מי מטעמו, עליו לפנות את כל המיטלטלין המצויים במקרקעין הנ"ל, ולהרוס ולעקור כל מבנה ו/או מחובר ו/או תשתית ו/או נטוע שהוקם במגרש הנ"ל על ידי הנתבע או מי מטעמו.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע או מי מטעמו לעשות שימוש בשטח המגרש הנ"ל.
כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של- 196,553 ₪ (כולל מע"מ).
בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של- 8,000 ₪, וכן שכ"ט עורך דין בסך כולל של- 20,000 ₪ (כולל מע"מ).
