תחילה טענו הנתבעות כי בדיקת טענת הזיוף תבוצע על ידי משטרת ישראל במסגרת התלונה שהגיש התובע (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 23-21), ובשלב מאוחר יותר של ההליכים הודיעו כי הן מיתנגדות למינוי מומחה, וציינו כי: "לעניין חוות דעת המומחה, העדים שלנו יתנו יותר אמתות לעצם התשלומים ששולמו. לפי התאריכים של השיקים נוכיח זאת הרבה יותר טוב מאשר להביא חוות דעת" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 17-16).
זאת במיוחד בשים לב לכך שהנתבעות עצמן טענו שההלוואה ניפרעה במלואה במועד מאוחר למועדים שבהם ניתנו השיקים על יסודם חושב הסכום הנתבע בתובענה הנוכחית; כמו גם על רקע עדותו של אלקבץ – שהיה עד מטעם הנתבעות – שטען שבשנת 2011 גבאי עוד הבטיח לשלם ולא שילם (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 17-16).
הנתבעות גם לא טענו דבר באשר לשיקים שנמסרו כבטוחה לתשלום ההלוואה, ובכלל זאת לא הבהירו אם שיק הבטחון ניתן להבטחת השיקים שנמסרו על ידן בלבד או שמא גם להבטחת שיקים שנמסרו על ידי אחרים בקשר עם ההלוואה שנטל גבאי.
...
כפי שיובהר בהמשך, הרשות ניתנה על יסוד טענת הנתבעות כי ההלוואה נפרעה במלואה.
סוף דבר, במכלול השיקולים שלעיל, התביעה מתקבלת.
הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 192,375 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.
בנוסף תשלמנה הנתבעות הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.
