ההמחאות הועברו מעזמי לידי מאהר רק לאחר שאלו חוללו וחזרו אל הבנק הנמשך, ורק לאחר מכן הוסיף מאהר את חתימתו על ההמחאות במטרה ליצור מצג שוא לפיו לכאורה ההמחאות הועברו לידיו טרם חילולן, כך שבמועד העברתן לידיו ידע מאהר כי נפל פגם בהמחאות (לרבות בעסקת היסוד לפיה אין כל זכאות לסחר בהמחאות הללו), אך חרף זאת נטלן, הוסיף חתימתו והגישן לבצוע בלישכת ההוצל"פ.
עוד טען הישאם כי מאהר לא מסר כל תמורה בגין ההמחאות, ונסיבות הגעתן לידיו אינן אלא מצג פקטבי שנועד כניסיון כושל לנצל את דיני השיטריות במסכת עובדתית שקרית לאחיזה כשורה.
נוכח כל האמור לעיל, כשלו הנתבעים מלהוכיח את הטענה שהשיקים נשוא התביעות ניתנו לבטחון בלבד, וכן כשלו מלהוכיח כי לא ניתנה תמורה בגין השיקים, ואתייחס לכך בהמשך ביתר פירוט.
...
דיון והכרעה:
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים לא הצליחו להרים את הנטל להוכיח טענות ההגנה מפני השיקים נשוא התיקים, ואנמק;
עסקינן בתביעות שטריות, בהן נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על הנתבע להוכיח כי אינו חב על פי השיק, כאשר טענות הגנתם העיקריות של הנתבעים דכאן הינן כי כל ההמחאות ניתנו לביטחון בלבד, כישלון תמורה והעדר אחיזה כשורה.
נוכח כל האמור לעיל, כשלו הנתבעים מלהוכיח את הטענה שהשיקים נשוא התביעות ניתנו לביטחון בלבד, וכן כשלו מלהוכיח כי לא ניתנה תמורה בגין השיקים, ואתייחס לכך בהמשך ביתר פירוט.
בספרו של לרנר, עמ' 241, מבהיר כי האחיזה בשטר כשלעצמה היא תנאי מספיק לביסוס העילה השטרית: "אוחז השטר צריך להזכיר את עובדת אחיזתו ואין לו צורך לציין את העסקה שבמסגרתה קיבל את השטר ופרטיה. כך למשל, שליח לגבייה ואין לו זכויות עצמאיות בו, אינו חייב לציין בכתב התביעה את עובדת השליחות ועצם אחיזתו מבססת את עילת התביעה. האחיזה מספקת להגשת התביעה השטרית ואולם אין בה ערובה להצלחתה. האוחז-התובע יזכה בתביעה רק אם טענות ההגנה של הנתבע לא יהיו קבילות על פי הדין".
לגבי הטענה שהתובעים הוסיפו את חתימתם על גב השיקים לאחר חילולם, הרי שגם זו דינה להידחות.
אוחז בשטר יכול להסב שטר בלי שיחתום על גבו דבר, שנקרא סיחור השטר במסירה (הכל לפי טיבו של השטר), ומכאן, התובעים פעלו בהתאם לדין ולדרישות לשכת ההוצל"פ.
הישאם העיד גם שהוא לוקח על עצמו את כל האחריות בקשר לשיקים שנמסרו לו מאת המטופלים שלו (של דליה, ללו וקלמן), ועל פי סעיף 55(ב)(1) לפקודת השטרות נקבע כי: "מי שהסב שטר מתחייב באם יחולל לפצות את האוחז או כל מסב שלאחר אותו מסב שהיו אנוסים לפרועו".
אשר על כן, ומשלא עמדו הנתבעים בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת טענות ההגנה שהעלו, אני דוחה את הגנתם וקובעת כי התובעים רשאים לפרוע את כל השיקים בהם עסקינן, ומשחוללו, רשאי התובע 1, בתור מי שהגיש בקשה לביצועם בלשכת ההוצל"פ, להמשיך בהליכים שפתח ולגבות את סכומם של כל השיקים.
