תביעה לביצוע שטר: טענות הגנה של הפרת חוזה, תשלום במזומן וקיזוז

ראשית התובענה בבקשה לבצוע שטר חוב בגין עסקת רכישת הטף ע"י הנתבע מהתובע, כאשר על פי הנטען נותר הנתבע חייב לתובע סך של 27,000 ₪ בעיסקה זו, ולאחר שנדונה היתנגדות הנתבע תוקן כתב התביעה ע"י הוספת החוב ששולם למע"מ וכן סך נוסף של 11,458 ₪ בגין שהוי בשחרור מכולת טף שיובאה ע"ש הנתבע בעבור התובע, אשר נגרם כאמור כפי הנטען בעטיו של הנתבע.

התברר כי מדובר בחוב בסך 22,000 ₪ הכולל ככל הנראה את החוב בגין שתי המכולות החדשות שהתקבלו, אך מחמת הספק הסכים הנתבע לקחת על עצמו את החוב למע"מ. לאור הפרת ההסכם הבהיר הנתבע כי ידרוש מחיר כפול על כל מכולה (8,000 ₪ כפול שתי מכולות = 16,000 ₪) ולכן הסכים הנתבע כי בסכום זה יכסה אדיסו את החוב במע"מ על דרך של קזוז, בתוספת סך של 6,000 ₪ במזומן שמסר ברוך לאדיסו (16,000 ₪ קנס בגין הזמנת שתי מכולות ללא הסכמת הנתבע + 6,000 ₪ = 22,000 ₪).

להמנעות זו משמעות יתרה, שכן לו היה מעיד מר וקנין כי אכן ישנו תשלום נוסף בסך 10,000 ₪, אותו השמיט התובע מחשבון הקיזוזים, הרי שיכול שהיה בכך כדי לפגוע פגיעה משמעותית באמינות רישום התשלומים שביצע אביב ולתמוך על כן ממשית בעמדת הנתבע בנקודה זו. אין לקבל את טענת הנתבע כי התאריך במסמך הקיזוזים זויף או הוסף וכי אינו התאריך הנכון וכי הנתבע כלל לא ידע את תוכנו, וזאת אף כעולה מעדויות עדי התביעה מר מאירי ומר זרח.

מדוע אם כן יקזז מחוב המשויך לתובע סכומי כסף המגיעים לו? כטענת הנתבע בסעיף 77 לכתב ההגנה: "אדיסו קיבל לידיו סכום של 22,000 ₪ אשר היה מורכב מ- 16,000 ₪ אותם היה חייב לנתבע בגין הפרת ההסכם לייבוא מכולות ומ-6,000 ₪ אותם הפקיד בידיו ברוך." אין בדברים אלה כל היגיון.

עוד טוען התובע בצדק כי לו רצה הנתבע יכול היה לעתור לחייב את התובע לגלות מיסמכי הנהלת חשבונות כאלה ואחרים לו סבר כי יהא באלה כדי לתמוך בטענותיו, אך משלא התבקש התובע לעשות כן הציג את הראיות שבידיו להוכחת אמתות טענותיו והשטר עליו הוא נסמך.

...

מכל המקובץ, חובו המוכח של הנתבע מורכב מסך של 27,000 ₪, בצירוף סך של 22,091 ₪ וסך של 11,458 ₪, אך מסכומים אלה יש לקזז סך של 8,000 ₪ בגין ייבוא שתי מכולות וכן יש לקזז סך של 4,000 ₪ ששולם במסגרת הדיון בביטול העיקולים.

לפיכך, ישלם הנתבע לתובע סך של 48,549 ₪, הנושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.1.16 (מועד היווצרות החיובים בקירוב) ועד למועד התשלום בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות המשפט בסך 2,300 ₪ (הכוללים את אגרת המשפט ושכר התייצבות שני עדי התביעה מר מאירי ומר זרח, בסך 400 ₪ לכל אחד), ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.

מכל מקום, אין למבקש גם טענת הגנה ממשית כנגד ביצוע השטר.

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי כב' הנשיא (כתוארו אז) אהרן ברק כי במסגרת בקשת הרשות להגן: "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סכויי הגנתו... אך הוא נידרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו...". מן הכלל אל הפרט במקרה שלפנינו, השטר נחתם ביום 02/05/17 סכום השטר הנו 300,000 ₪ אולם המשיבה ביקש לבצע את השטר על סך של 45,000 ₪ קרן.

ראה בע"א 333/63 שמולוביץ נ' סיקו חב' דרום אפריקה לישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יח(1) 550, 553 נקבע כי: "... אף שטרי בטחון בכלל שטרות המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את מימוש הבטחון על ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. המוציא מחברו, עליו הראיה: שטר יוצר חזקה לטובת האוחז בו וחותם השטר הוא בגדר המוציא מחברו לפי סעיף 29(א)". בע"א 421/74 שגן נ' מדאר, פ"ד כט(1), 445 נאמר כי: "לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הבטחון, היתה מסוכלת... בכך בין היתר יתרונו של שטר הבטחון על פני זכות חוזית רגילה – יש בו כדי להקל על הנטל הראייתי הרובץ על הנפרע למקרה ויפרוץ סיכסוך בין המושך לנפרע בעקבות הפרת עסקת היסוד על ידי המושך". במקרה שלפנינו, המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אוחזת השטר- המשיבה אינה רשאית לתבוע על פיו, במהלך חקירתה הנגדית הודתה המבקשת: "ש. את אומרת שעבור השכירות שילמת לו את כל התשלומים?

לטענת המבקשת, המשיבה פעלה בנגוד למוסכם והפקידה את השיקים שמסרה לה למרות שהייתה אמורה לשלם את דמי השכירות במזומן.

כמו כן, אם אכן בוצעו לשיטת המבקשת הפרות של הסכם השכירות מטעם המשיבה, אזי היה מצופה כי תשלח אליה מכתב התראה או תגיש נגדה תביעה משפטית.

על כן רשאי מושך או עושה לקזז כנגד הנפרע פיצויים לא קצובים המגיעים לו בגין הפרתה של עסקת היסוד, ובילבד שהחיוב השיטרי ועסקת היסוד הן עסקה אחת.

...

סוף דבר לסיכום, אני מורה על דחיית בקשות המבקש והמבקשת הן לעניין הארכת המועד והן לעניין ההתנגדות.

אני מורה כי ההליכים נגד המבקש והמבקשת בתיק מס' 521597-11-17 בלשכת ההוצל"פ בראשל"צ ישופעלו ככל שמלוא החוב בתיק ההוצל"פ אליו יצורפו הוצאות ושכר טרחת עו"ד המשיבה שפסקתי לעיל, לא ישולמו בתוך 30 ימים.

המזכירות תואיל להמציא העתק החלטתי לב"כ הצדדים ניתנה היום, כ"ג שבט תש"פ, 18 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.

שוחט בכתב הגנתו טען, כי כל סכום העסקה הועמד על סך 82,200 ₪ בלבד, המחולק ל- 52,200 ₪ עבור מלאי (כולל מע"מ).

ג) כאשר קבע בית משפט קמא שסכום העסקה הוא 132,200 ₪ ולא הסכום אשר נכתב, וכי התובעת שילמה לנתבע סכום של 45,000 ₪ במזומן, נקבע כך לא רק על סמך עדויות ועל התרשמויות מעדים (הגם שבית משפט רשאי כמובן לבסס פסק דינו גם על עדויות והתרשמותו מעדים), אלא המסקנה נתמכה גם בראיות חיצוניות לעדויות הצדדים וביניהן: בחינת גרסאות שונות שהוגשו בתצהירים בתיקים השונים (עמ' 8-9 לפסק הדין) תוך הצלבה לתשובות לשאלון ולנושא איכון הטלפון הנייד של שוחט (נספח ג/3 לתצהירה של באקבה) וכן עיון בטופס משיכה מהבנק באותו יום (נספח ג/4 לתצהירה של באקבה) כאשר תשובות לשאלון שהשיב עליהם שוחט לא עלו בקנה אחד עם הראיות האובייקטיביות.

נטען כי מכתב ההגנה של שוחט עולה שהמלאי אינו שווה 45,000 ₪ וכי בסעיף 18 לכתב ההגנה נכתב כי סכום של 45,000 ₪ מורכב מ- 30,000 ₪ בגין מזגן, דלפק, ויטרינה, דלפק מכירות, מכונת צלום, מחשב ועוד, והיתרה נבעה ממלאי, כך שלא ניתן לקבוע כי שווי המלאי הוא 45,000 ₪.

"כידוע, בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה (או בגין עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין) מוטל על התובע להוכיח שניגרם לו נזק ממוני... לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני... במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הנה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין... אך עם הזמן "נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון ניתן ביום 22/1/15 ) במקרה דנן, משלא התערבתי בקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין, ומתוך סכום תביעה של 300,000 ₪ נפסק כי על באקבה לקבל לאחר קזוז סכום נמוך משמעותית מסכום התביעה אינני סבורה כי סכום הפצוי שנפסק, המסור מעצם טיבו לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית, מחייב היתערבות.

ו) באשר להוצאות בסך 2,500 ₪ שנפסקו לטובת באקבה משלא התייצב שוחט לדיון בהתנגדות לבצוע שטר: אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שנפסקו הוצאות כאלו, אך בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 29/10/15 (עמ' 3 שורות 11-12) נקבע כי המועד לתשלום של ההוצאות יידחה עד לסיום ההליך.

...

ב) בית משפט קמא בפסק דינו הארוך מנמק, מדוע הגיע לכל מסקנה עובדתית אליה הגיע.

משניתן פסק הדין, אני קובעת כי אין מקום לדחות את ביצוע ההחלטה והיא ניתנת לביצוע .

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור הראשי להתקבל בחלקו כמפורט לעיל.

דין הערעור שכנגד להידחות.

הנתבעת טוענת להגנתה כי התובע אינו זכאי לפרעון השיטריות לאור קיומו של כשלון תמורה בגינם, במסגרת עסקת היסוד.

(1) יכול הוא לתבוע על פי השטר בשם עצמו; (2) היה אוחז כשורה, הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות-הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם, ויכול הוא לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי השטר; " (הדגשות שלי -ר.פ.)

זאת למעט אותו מקרה בו קיבל את אישורה של הנתבעת לבצוע ניכיון, לשיק אחר, אותו משכה הנתבעת, ליום 10/6/16 כאמור, אך זה כלל לא נוכה ותמורתו, לטענת הנתבעת, שולמה לניר במזומן.

זאת בנגוד למצב שבו היה מופר החוזה לפני העברת השיק, או אז תביעתו של הנעבר הייתה נכשלת, גם לפי "הילכת גויסקי". פסק הדין ברע"א 8301/13 טל טריידינג קורפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (24/11/15), ביטל את "הילכת גויסקי" וקבע כלשון החוק, כי כל מי שאינו אוחז כשורה בשטר, לא יוכל להתגבר על הגנה של כשלון תמורה של המושך או העושה את השטר.

כזכור, הנתבעת הגישה במסגרת הבאת ראיותיה, חוות דעת מהנדס התומכת בטענתה העובדתית וקובעת כי הסכומים ששולמו לקבלן לטענתה, הולמים את עלות העבודות שבוצעו עד ביטול העסקה ובטול השיטריות נשוא התביעה.

...

אני סבור כי עדותו לא פגמה בגרסת הנתבעת ולרבות לא בטענתה בדבר כשלון תמורה בעסקת היסוד.

סוף דבר בנסיבות המקרה שבפני, התובע שהנו צד רחוק לשטרות אינו "אוחז כשורה" בהם ואין בכוחו להתגבר על הגנת הנתבעת לכישלון התמורה בעסקת היסוד במסגרתה נמשכו השטרות.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית.

ביום 10/11/22 אוחד יחד עם ההליך דנן תיק 15228-03-22 שעניינו היתנגדות לבצוע שטרות שנמשכו ע"י הנתבעת לפקודת התובעת כחלק מהסכם הפשרה ואשר היוו תשלומים ע"ח דמי שכירות מ-5/21 ועד 8/21 ובגין חוב העבר.

בנוסף כלל ההסכם הוראות להשכרת הנכס למשך שנה נוספת כנגד תשלום דמי שכירות בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ. את גובה חוב העבר הסביר התובע כחוב הכולל את דמי השכירות החל מ-8/19 ועד 3/21 בהתאם לסכומים הנקובים בהסכם השכירות, בהפחתה של 4 חודשי גרייס שהסכים לתת לנתבעים, תשלומים ששולמו לו בסך 14,625 ₪ בשיק ו-1,500 ₪ במזומן וכן בנכוי תמורה שהובטחה לנתבעים בגין עבודות שביצעו (חקירת התובע, עמ' 30 שורות 13-17).

כל זאת כאשר אותה עת מצויים הנתבעים בהפרה של הסכם השכירות הקודם, שכן לא שילמו את דמי השכירות במלואם וממילא רשאי היה התובע לפנותם מהנכס.

כך למשל בכתב ההגנה טענו הנתבעים בסעיף 35 ששלמו סך של 58,500 ₪ במזומן.

טענה זו מבוססת על הוראת סעיף 19ד להסכם השכירות לפיו: "עם תום תקופת השכירות ע"פ חוזה זה חייב השוכר לפנות את המושכר ורשאי המשכיר לתפוס חזקה מידית במושכר בכל דרך שתיראה לו נכון..." אלא שבהתייחסות לסעיף זה, מיתעלם התובע מסעיף 22 להסכם הקובע כי ככל שההסכם יופר והתשלומים לא ישולמו, יהיה רשאי המשכיר לבטל את החוזה ולתבוע את הפינוי של המושכר.

...

הנתבעים לעומת זאת טוענים כי יש לחייב את התובע בסך שווי הציוד בהתאם לאמור בסעיף 117ז' לתצהירו של יצחק ולכל הפחות בסכום שקבע מומחה ביהמ"ש בסך של 116,800 ₪ בתוספת מע"מ. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה כי יש לחייב את התובע לשלם לנתבעים את מלוא שווי הציוד כפי שהוערך ע"י מומחה ביהמ"ש. התנהגותו של התובע אשר פרץ את המושכר היא בניגוד לדין וכך גם לקיחת הציוד לרשותו.

לא נעלמה מעיני העובדה שמשך הזמן עד לקבלת חוות דעת המומחה (ממועד המינוי ב-10/5/22 ועד 6/23) נגרם בשל העדר יכולתם של הנתבעים לשלם את שכר טרחת המומחה וכן העובדה שלאחר קבלת חוות הדעת סירבו הנתבעים לקבל את הציוד לידיהם, אין בעובדות אלה כדי לשנות מהמסקנה האמורה וזאת בהתחשב בחומרת מעשיו של התובע אשר גזל את הנתבעים וגרם להם לנזק כבר ב-8/21, ובהתנהגותו מנע מהם החזקת הציוד לפחות עד למועד הדיון ב-5/22.

לאור האמור סבורני כי יש לחייב התובע לשלם לנתבעים את שווי הציוד במלואו, בהתאם לעלויות שנקבעו בחוות דעת המומחה.