תביעה לביטול פסק דין מחמת תרמית והטעיה

ביום 5.11.23 הגיש המבקש את התובענה קמא, נושאת כותרת "תביעה לביטול פסק הדין מחמת תרמית והונאה", ובמסגרתה טען, כמפורט בהחלטה קמא, לבזיון בית משפט, זיוף מסמכים, עושק, כפייה, הטעייה, הטרדת עד, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה והפרת חובת תום הלב.

...

בית משפט קמא נעתר לבקשת מנהלת העזבון, מאחר שנדחתה טענת המבקש כאן להמשך עיכוב ביצוע פסק הדין קמא, ונקבע כי המשך עיכוב ביצוע פסק הדין קמא מסב נזק לזוכים.

עוה"ד פלונים הגישו בקשה להורות על מחיקת התובענה בנימוקים כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, ב"מסע דיג" חסר תוחלת למסמכים מלפני 25-30 שנים, מתוך שאיפה חסרת סיכוי מצד המבקש, לבטל פסק דין חלוט ולקיים "משפט חוזר אזרחי". בהחלטה קמא נקבע כי יש לקבל את בקשת עוה"ד פלונים ולהורות על מחיקת התובענה (סעיף 3(ד) להחלטה קמא).

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בתשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)+149 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

אכן, קיימת נטייה בפסיקה להיעתר בחיוב לעיכוב ביצוע פסק דין המורה על פינוי דירת מגורים, כבענייננו, מאחר שמדובר בצעד דרסטי שעשוי להוביל למצב בלתי הפיך.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית בקשת רשות ערעור זו, אף ללא צורך בתשובה.

יוצא איפוא כי פסק הדין ניתן בעקבות תרמית והטעיה ולפיכך בדין הוגשה תביעה דנן על מנת להצהיר על ביטולו .

...

יוצא אפוא כי תביעה דנן משבשת גם כן את הסדר הנכון בהליכי הערעור, היא היא התוצאה ממנה ביקש בית המשפט להימנע במסגרת פס''ד פבזנר כמצוטט לעיל.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ובהתאם לכך אני מורה על סילוק התביעה.

התובע ישלם לנתבע, באמצעות בא כוחו, הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ וזאת עד ליום 18.02.2024, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בפתח הדברים יוטעם כי במסגרת תובענה לביטול פסק דין עקב מירמה, יש להוכיח את אמינות הראיות המבססות את טענת המירמה; אם ועד כמה הראייה היתה חיונית לתוצאה בפסק הדין וכן- אם לא ניתן היה להביא את אותה ראייה במהלך ההיתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר בע"מ (25.02.2010) להלן-"פרשת טורג'מן").

מן הכלל אל הפרט: התובע טען בכתב התביעה, כי פסק הבוררות הושג עקב הטעה ותרמית בטענות כזב של הנתבע, בהציגו עצמו בפני הבוררים כבעלים של הדירה אף שאנו אלא דייר מוגן בה. נוכח אותו מצג כוזב ותרמית, הבוררים הולכו שולל בחיוב התובע בפצוי לנתבע.

בדומה לכך מצינו בפרשת טורג'מן בשאלת ביטול פסק דין, גם בעילה של תרמית, היכן שצד התרשל בנהול ההליך נושא התביעה: "לבסוף, ולא פחות חשוב, יש לציין כי כלל כזה אף יתמרץ את בעלי הדין מלכתחילה לעשות את כל המאמצים הנדרשים למיצוי טענותיהם וראיותיהם בעת ההליך עצמו". אוסיף כי אין בראייה לכאורה שצירף התובע לכתב התביעה (נספח 6), במכתבו של נציג ההקדש (הנחזה להיות מיום 20.2.2000 ) בדבר העידר ידיעה שלו, בין אם מפי הנתבע ובין אם מבא כוח הנתבע על "נזקים שנגרמו לבית ע"י ה' אברהם פאר" משום ראייה חדשה שלא היה בידי התובע להביאה במסגרת הבוררות.

...

לפיכך, יש לבחון אם פסק הדין בעניינינו נוצר בתרמית או שמא כטענת הנתבעים, ניתן ללמוד מטענות התובע ומסמכיו, כי לא היתה כל תרמית ודין התביעה להידחות על הסף.

בכך, יש כדי להביא למסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף בהתאם לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (ראו: עניין טורג'מן, שם, פסקה 16 בפסק הדין של כב' השופטת ארבל).

סוף דבר, יש לבכר את אינטרס סופיות הדיון משלא הוכחה תרמית ומוצתה כבר ההתדיינות במסגרת הבוררות ואף לאחריה, בפסק דין חלוט וסופי שיצר מעשה בית דין ומשהוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות.

לפיכך, דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להתקבל ונדחית התביעה.

רקע והליכים קודמים: התובעת (המשיבה) הגישה נגד הנתבע (המבקש/הבנק) תביעה לביטול פסק דין חלוט ולקיום משפט חוזר בטענה לתרמית, הטעה, מירמה והעלמת עובדות.

ביום 26/12/2021 הוגשה בקשה נוספת לתיקן כתב התביעה על ידי תיקון כותרת התביעה לביטול פסק דין עקב הפרת הסכמים/חוזים וקיום משפט חוזר לאור גילוי ראיות חדשות לאחר פס"ד שניתן במירמה.

...

כמו כן, דחה כב' בית המשפט את הבקשה לצירוף ראיות חדשות וקבע כדלקמן: "לעניין הבקשה להוספת ראייה, אני סבור שלא די בנתונים שהובאו כדי להביא למסקנה שלא ניתן היה להביא את הראיה בפני בית משפט השלום. טענת המערערת [התובעת] היא, כי הרכב שהיה משועבד כבטוחה לפירעון החוב, נמכר בפועל על ידי בנק אחר. המערערת 2 טוענת כי הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה לא יהיו בידיעתה בשל נתק ביחסים בינה לבין רז לוי. כפי שהראה בא כוח המשיב, הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה בבית משפט השלום, ואשר לא כללה טיעון בעניין הרכב הנ"ל, הוגשה במשותף מטעמה של המערערת 2 ומטעמו של רז לוי הנ"ל. בנסיבות אלה, דין הבקשה להוספת ראיה להידחות". בהליך הערעורי שהגישה התובעת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"א 2119/18) נפסק ביום 14/05/2018, כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום בעכו.

כך, ביום 15/02/2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התובעת לצירוף ראיות חדשות בעניין מכירת הרכב וקבלת תמורתו (לכאורה) וקבע כדלקמן: "לעניין הבקשה להוספת ראייה, אני סבור שלא די בנתונים שהובאו כדי להביא למסקנה שלא ניתן היה להביא את הראיה בפני בית משפט השלום. טענת המערערת [התובעת] היא, כי הרכב שהיה משועבד כבטוחה לפירעון החוב, נמכר בפועל על ידי בנק אחר. המערערת 2 טוענת כי הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה לא יהיו בידיעתה בשל נתק ביחסים בינה לבין רז לוי. כפי שהראה בא כוח המשיב, הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה בבית משפט השלום, ואשר לא כללה טיעון בעניין הרכב הנ"ל, הוגשה במשותף מטעמה של המערערת 2 ומטעמו של רז לוי הנ"ל. בנסיבות אלה, דין הבקשה להוספת ראיה להידחות". בהליך הערעורי שהגישה התובעת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון, לא הורה בית המשפט על בחינה חוזרת של שאלת צירוף הראיות החדשות, ובעניין הובהר בשתי החלטות של ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

על כן, ומשלא שוכנעתי כי יש בתביעת התובעת, על נספחיה, כדי לבסס, ולו לכאורה, את יסודות טענת התרמית אין מנוס אלא להורות על סילוק ההליך.

התוצאה לפיכך, אני מקבל את בקשת הבנק ומורה על דחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית-דין.

הסעד המבוקש הוא: "להורות על ביטול פסק דין עקב מירמה בהצגת העובדות שגרמה להטעיה וזאת לאור טענותיה המטעות של הנתבעת אשר הציגו תשתית עובדתית שאינן תואמות לעובדות הקיימות בפועל, דבר שהוביל את בית המשפט העליון הנכבד, ליתן פסק דין על בסיס עובדות לא נכונות ושאינן אמת". עוד מבוקש : "לבחון את התב"עות החלות על המקרקעין נשוא התביעה (כפי שיוצגו להלן) ולקבוע כי הן מציגות את המצב הקיים של דרך בגין ואין בהן אישור סטאטוטורי של דרך בגין בקטע שבין רחוב מקוה ישראל לרחוב מזא"ה בצדו המערבי" .

העילה לביטול פסק הדין היא טענת תרמית שהתובעות מייחסות לנתבעת, וזו תמצית טענתן: "הנתבעת הטעיתה את בית המשפט העליון הנכבד בכך שטענה, כי התב"עות הקיימות מייעדות את שטח המחלוקת לשטח שנועד לצורכי ציבור, כאשר מנגד עולה בבירור מהתב"עות, כי אין כל הוראה כזאת ולפיכך פסה"ד בעליון הנו שגויה" (כך במקור- ע.ב, סעיף 28 לתביעה).

...

פסק הדין ביטל את פסק הדין שניתן לטובת התובעות בבית המשפט המחוזי, וקבע כי: "קניין לחוד ותכנון לחוד. במקרה דנן, מצאנו כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי קיימות מספר תכניות מאושרות, החל מתקופת המנדט ואילך, שבהן מסומן השטח הכולל את המדרכה כ"דרך". תכניות אלה פורטו בסיכומי המערערת וצורפו כנספחים למוצגיה: תכנית מס' 55 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1938; תכנית מס' 44 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1941; תכנית מס' 995 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1968; ותכנית מס' 1795 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1978.

כפי שיפורט להלן, יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף.

סוף דבר תביעה זו מוטב היה לה שלא הוגשה משהוגשה; ומשהוגשה – דינה להידחות על הסף.