התובע הגיש בקשה לביטול פסק הדין שאישר את הסכם הגישור, אך בקשתו נדחתה, לאחר שבית המשפט קבע, בין היתר, כי הוא קם מכסאו, וסיים את מלאכתו.
התובע טוען כי בהליכים שהוא נקט, לאחר מתן פסקי הדין, הוא ניסה להקטין את נזקיו, בעקבות רשלנותו המקצועית של הנתבע, אשר ויתר בהליך הראשון על הטענה להפריד את הדיונים בין התביעה העיקרית להליכי ההודעות לצד שלישי, ובכך היה מתאפשר בירור המחלוקת בינו לבין חברת הביטוח, ובאשר להליך השני, שלתוצאות ההליך הראשון היו השלכות עליו, ועל התוצאה הסופית, הסכם הגישור שקבל תוקף של פסק הדין נחתם ללא ידיעתו וללא הסכמתו, אלא בידיעת והסכמת הנתבע בלבד.
לעניין זהות העילות, בע"א 9/75 שיך סולימן אל עוקבי נגד מינהל מקרקעי ישראל פד"י כ"ט (2), עמ' 477 בעמ' 480 נקבע כי : "לעניין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית".
בבחינת העילה אשר שימשה יסוד לתביעה הראשונה, ברי כי יש לבחון את עובדותיה של אותה תביעה, ולדלות ממנה את העובדות הרלוואנטיות המקימות את העילה בהשוואה לעילת התביעה כאן.
...
במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתתברר, להידחות, ותביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה טעם לגבות ראיות להוכחתה ולשמעה? כלפי תביעה כזו, מן הראוי שהנתבע יעלה את הטענה של חוסר עילה.
ברי כי אין עסקינן בעניין אשר ברור וגלוי על פני הדברים שאין בידי התובע להוכיח את תביעתו, למצער, לא בשלב הנוכחי של ההליך, ללא חקירה ודרישה בעובדות, ולפיכך סבורני כי אין לסלק את התביעה על הסף מפאת העדר עילה.
סוף דבר- הבקשה לסילוק על הסף, נדחית.
