תביעה לביטול משכנתאות והשבת כספים

בגדרה של התביעה הרכושית המבקשת עתרה, בין השאר, למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי היא זכאית לזכויות קנייניות בדירה ולחלופין לשווי הדירה בנכוי של סכום הרכישה והמשכנתה (בהיתחשב בכך ששווייה עלה במהלך השנים).

המבקשת טענה כי הכספים ששולמו להחזרת המשכנתה שנטל המשיב היו כספים משותפים, שהתאפשר לו לשלמם, בין השאר, בשל כך שהיא נשאה בהוצאותיו של משק הבית המשותף באותה תקופה.

כמו כן בית המשפט לעינייני מישפחה ציין כי המבקשת לא הגישה תביעה לביטול הסכם הממון ואף לא טענה כנגד תוקפו.

...

לסיכום, נקבע כי המבקשת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכסים וממילא לא הוכיחה כי עומדת לה כל זכות בנכסים הרשומים על שם המשיב.

לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

גם אז, לא העלו המבקשים טענה כנגד גובה החוב, לא הודיעו על ביטול הסכם 2015, לא עתרו לביטול המשכנתה ולא השיבו את כספי ההלוואה.

גם אם יתברר בסופו של ההליך המשפטי כי התביעה הייתה מוצדקת ואין מקום להשבה, או כי גובה החוב נמוך ממה שטוען לו המשיב, הרי שניתן להורות על השבת הכספים או יתרת הכספים, על פי העניין.

...

בנוסף, לא שוכנעתי בנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 7,500 ₪.

המשיב טוען מנגד, כי התובענה אינה אלא ניסיון עקיף להביא לביטול משכנתא ללא הגבלת סכום שנירשמה לטובתו על הנכס, ללא עילה וכי דינה להדחות על הסף.

לדבריו, יום אחד פנו אליו המוכרים ובקשו "להמיר את המשכנתא בחזון איש (צ"ל: חזון ציון- מ.ל.) למחסן הזה (ברח' הרא"ה- מ.ל.) והתנגדתי ושאלתי למה והם אמרו שהם רוצים להתקדם בבנייה. הכסף הזה יממן אותם להמשך הבנייה, כך אמרו...ולכן הסכמתי. המשכנתא לחזון איש עברה למשכנתא הזו (עמ' 10 שורות 13-17)" והוסיף: "ההחלפה של המישכון היה כדי שיהיה כסף לקבלנים להמשיך בבניה". לשאלה: "אבל המישכון הראשון המקוי נעשה בהתאם להסכם המכר" השיב: "היה הסכם שהם יתנו בטוחה" והוסיף כי המישכון נשוא התובענה על הנכס ברח' הרא"ה "הוחלף מהדירה (בחזון ציון-מ.ל.) לזה שיוכלו לגמור את הדירה בבניה וכך עשינו" (עמ' 11 שורות 13-21).

...

בעניינינו, אף שהצדדים לא הצהירו במסגרת הסכם ההלוואה כי בכוונתם לחתום על הסכם מכר, הגעתי למסקנה כי הסכם ההלוואה נועד לשרת אותם לפי צרכיהם כעולה מהתנהלותם בחתימה עליו ביום 11.12.90 וכבר ביום 12.12.90 נחתם הסכם המכר.

בדבריו אלו של המשיב יש כדי להביא למסקנה כי המשכון נירשם על הנכס בהרא"ה מכוח הסכם המכר ולא מכוח הסכם ההלוואה.

סוף דבר, ניתן בזה סעד הצהרתי לפיו אין למבקש חוב כלפי המשיב בגין ההלוואה וכפועל יוצא, אין לממש את המשכון לפירעון החוב האמור.

סיכום כפי שכבר ציינתי, גירסתו העובדתית של התובע ולפיה מסר לנתבע סך של 170,000 ₪ על מנת שיבטל משכנתא שרשם פתחי על המקרקעין נשוא התביעה ואילו הנתבע שילשל הכסף לכיסו, זייף חתימתו של פתחי והביא להגשת תביעה כנגד התובע בגין זיוף, לא הוכחה.

העובדה שנלקח ממנו לכאורה במירמה סכום כסף לא מבוטל, בעוד הוא לא פנה לנתבע להחזירו משנתגלה לו הדבר, לא הגיש נגדו הודעת צד ג' במסגרת התביעה שהוגשה כנגדו, ואף היתנדב לשלם סכום גבוה יותר בהסכם הפשרה ביניהם, מטילה צל גדול על גירסתו.

...

אף הפרתו את ההסכם לביצוע בדיקת הפוליגרף וההרשעות הפליליות הנזקפות לחובתו מחזקות מסקנה זו. ככלל, הראיות הנוספות שהגיש התובע אינן נוגעות לעניין שבמחלוקת אלא נועדו, כפי שהצלחתי לדלות מסיכומיו להשחיר את שמו של הנתבע על מנת לשכנע את בית המשפט כי הנתבע מסוגל מבחינה נורמטיבית לבצע עבירות של גניבה וזיוף שמייחס לו הנתבע.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.

האחת הועלתה על ידי התובע ועניינה קיומו של מעשה בית דין (השתק פלוגתא) נוכח הקביעות בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט (בדימוס) נסים ממן; שתי הטענות המקדמיות האחרות הועלו על ידי הנתבעים: האחת עניינה הרחבת חזית נוכח טענת הנתבעים, כי התובע לא עתר בכתב התביעה לביטול ההסכמים שעמדו בבסיס המשכנתה שנרשמה לטובת המנוחה ובבסיס הערת האזהרה שנרשמה לטובת החברה, ולא טען כי מדובר במסמכים למראית עין או במסמכים פקטביים; והשנייה עניינה היתיישנות התביעה נוכח פרק הזמן שחלף מאז החתימה על המסמכים שמכוחם נרשמו המשכנתה לטובת המנוחה ג'ורג'ית וההערה לטובת החברה.

בסעיף 12 לכתב התביעה טען התובע, כי "ביום 26.8.1987 חתמו התובע ואימו הגב' ג'ורג'ית לחאם (על) הסכם משכנתא לשם שמירה על נכסי התובע מפני זיופים וניסיונות לבזוז ולנשל את נכסיו של התובע ע"י אנשים שהתקרבו לתובע בזמנו וניסו בכול מיני דרכים לנשל אותו מנכסיו". בסעיף 16 לכתב התביעה טען התובע, כי המשכנתה לא נועדה להבטיח חוב שהוא חייב למנוחה, אלא "על מנת לשמור על נכסיו של התובע מפני זיופים ואנשים זרים אשר התקרבו אליו ורצו לנשל אותו מנכסיו בכול מיני דרכים". בסעיף, 18 לכתב התביעה טען התובע, כי "המשכנתא לא ניתנת לבצוע הואיל ואין בה סכום ולא ניתן כנגדה סכום כסף כלשהוא לממשכן, אלא נעשתה בנסיבות הנ"ל בין התובע לאימו על מנת לשמור את נכסיו". לעניין הערת האזהרה שנרשמה לטובת החברה טען התובע בסעיף 24 לכתב התביעה, כי "המשכנתא שלזכות חברת מלון סנט ג'וזיף, חברה אשר בבעלות רמזי, נרשמה .... כמכשול רישום עבור צדדי ג' אשר רכשו מקרקעין מהמשפחה ולא שילמו מס שבח.... משכנתא זו איננה באה להבטיח החזרת כסף כלשהוא אלא כביכול התחייבות לא למכור מקרקעין אשר בשם התובע ואחיו , דבר שמנוגד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו...". בסעיף 25 לכתב התביעה טען התובע, כי "המשכנתא של חברת סנט ג'וזיף...נועדה אך ורק ליצור מיכשול בפני אנשים שרכשו מקרקעין מהמשפחה ולא שילמו מס שבח כאשר היה נקבע בהסכם כי מס השבח יחול על הרוכש ....". עולה, אם כן, כי הטענה שהסכם המשכנתה לטובת המנוחה ג'ורג'ית ושטר המשכנתה לטובת החברה מהוים הסכמים למראית עין, הועלתה בכתב התביעה ומהוה הבסיס והגרעין שעליהם מבסס התובע את טענותיו בסיכומיו.

...

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן: אני מורה על מחיקת המשכנתה הרשומה לטובת המנוחה ג'ורג'ית נקולא סארג'י לחאם ת"ז 2052788 לפי שטר 5493/87 מיום 26.8.1987 ביחס לכל הנכסים המפורטים בשטר המשכנתה.

הנני מורה על מחיקת הערת האזהרה שרשומה לפי שטר 5246/2008 מיום 13.3.2008 לטובת חברת מלון סנט ג'וזיף בע"מ ח.פ. 512045212 ביחס לזכויות התובע, אלביר לחאם, בכל הנכסים המפורטים באותו שטר.

הנני מחייב את הנתבעים 1 ו-3, רמזי לחאם וחברת סנט ג'וזיף נצרת בע"מ, לשלם ביחד ולחוד לתובע הוצאות הליך בזה ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 50,000 ₪.