תביעה לביטול חוזה משבצת חקלאית

יסודה של התובענה בהסכם בין התובע לבין הנתבעת שעניינו עיבוד של שני שטחים חקלאיים שהוקצו לנתבעת ע"י רמ"י במסגרת הסכם משבצת, לשם עיבוד חקלאי.

דיון והכרעה: כאשר ענייננו בבקשת תובע למחוק הליך או לבטלו הרי ש"רצונו של אדם כבודו".

...

סוף דבר: בנסיבות העניין, אני מורה על מחיקתה של התביעה כמבוקש.

כן אני מורה לתובע לשאת בהוצאות משפט של הנתבעת בסך של 40,000 ₪.

בד בבד אני מורה למזכירות להחזיר לתובע את האגרה ששולמה על ידו בניכוי אגרת מינימום.

במסגרת התביעה לביטול פסק הדין טענו הנתבעים, בין היתר, כי כריתת הסכם הפשרה (אשר קיבל כאמור תוקף של פסק דין) נבעה מטעותם של הנתבעים אשר היו בטוחים כי התביעה דנן תתוקן על ידי התובעת בהתאם לפסק הדין בעירעור ולא תותיר אותו כאות מתה ללא נפקות משפטית כלשהיא, כך שלא יהיה ניתן לעשות בה כל שימוש משפטי ביחס למבנים מס' 6, 8, 9, 11 ו-12 ולעילות הנוספות שנכללו במסגרת אותה עילת תביעה.

בתוך כך, נטען כי הסכם המשבצת אינו מהוה פירסום ברשומות כפי שמגדיר סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבניה) ויתירה מכך, התובעת אינה כלל מוסמכת להכריז על קרקע כקרקע חקלאית אלא רק המועצה הארצית כאמור בסעיפים 1 ו-2 לתוספת הראשונה לחוק התיכנון והבניה.

...

בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת התובעת לפיה לא ניתן ללמוד דבר ממקרה אחד פרטני של "חברים" והמתייחס לשנה בודדת בלבד.

עמדה זו מקובלת עליי.

סוף-דבר: הנה כי כן, לאחר ריכוז כלל ערכי דמי השימוש לשנים 2009-2015 כפי שפורטו לעיל, זכאותה הכוללת של התובעת לתשלום דמי שימוש מהנתבעים עומדת על סך של 333,970 ₪.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע רע"א 42009-06-20 צרויה ואח' נ' להתיישבות חקלאית ואח' לפני: כבוד השופט יעקב פרסקי המבקשים: 1. דוד צרויה 2. שי צרויה ע"י ב"כ עו"ד אריק נצר המשיבים: 1. אוהד מושב עובדי להתיישבות חקלאית 2. עמיעוז מושב עובדים להתישבות חקלאית החלטה

בין היתר כלל הסכם הפשרה היתייחסות להעמדת שטח חלופי לטובת מושב אוהד, כמו גם לתשלום שנתי בשל השמוש שנעשה בידי מי ממושב עמיעוז בסך 15,000 ₪ לשנה, כאשר ישנה היתייחסות לאפשרות ולפיה יהיו "חילופי שטחים" בין המושבים כמו גם להסדר אחר בין הרשות למושבים כאשר הצדדים התחייבו לקדם ולפעול לתיקון מפות המשבצת הרלבנטיות ובכול הנוגע לחריגות שבגבולות "משבצת" המקרקעין בין המושבים.

בהלכה זו היתייחס בית המשפט לשני הרבדים של פסק דין שקבל תוף פשרה, ההתייחסות הנה לפן "השפוטי" בד בבד עם ההתייחסות לפן "ההסכמי". במאמר מוסגר אציין כי מושב אוהד, פנה בתביעתו החדשה שהוזכרה לעיל בכדי להביא לביטול הפן ההסכמי של הסכם הפשרה שנחתם, תוך שהנני מביא בחשבון את טענת המבקשים כי מדובר בחוסר תום לב מובהק של מושב אוהד וכטענתם.

...

לאחר ששקלתי את הבקשה על נימוקי ונספחיה, כמו גם לאחר עיון בתיק קמא, מסקנתי הינה שיש להורות על דחיית הבקשה ללא תשובה בהתאם לתקנה 406(א)לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

דיון כפי שהקדמתי, דין הבקשה להידחות.

כך למשל בבחינת המקרים המתאימים נקבע בסע' 11 להלכה האמורה: "...לאור אופייה הפלילי של הוראת הביזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק-הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית-משפט זה, שלפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד..". כך למשל מתייחס בית המשפט העליון למקרה שבו מדובר בהסכם פשרה שאינו ברור, (סע' 12): "...התוצאה, שלפיה אין לאכוף הסכם פשרה בלתי ברור בהליכי ביזיון, מתיישבת עם הכלל שגובש בפסיקה, שלפיו אין להיזקק להליכי ביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית...". בכול הנוגע לשיקול הדעת של בית המשפט, בבקשה לפי הפקודה, עת מובא בפניו דרישה לאכיפה לפי הפקודה, נקבע בסע' 13: "...פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסכסוך על-ידי בית-המשפט; אין בו קביעת עובדות על-ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 451). לפיכך, בדרך-כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם – שהוא סכסוך אזרחי רגיל – אין הליכי הביזיון הולמים את הטיפול בסכסוך. זאת ועוד, שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט באשרו הסכם פשרה, שונה מזה המופעל על-ידיו לקראת הכרעת-דין במחלוקת בין הצדדים..". בסופו של דבר, בהלכה האמורה, בוטל פסק דין של בית משפט השלום, שדן בבקשה לפי בזיון בית המשפט, פסק דין שאושר בערעור לבית המשפט המחוזי, כאשר ההתערבות היתה באופן חריג, "בגלגול שלישי", תוך שפורטה ההתלבטות, בין היתר לאור הדרך הארוכה שהתיק עבר לאחר שטופל לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, ולמרות זאת, הופנה שם המבקש, להליך אזרחי, בנימוק שהכריע את הכף ולפיו הסעדים שניתן לנקוט בהם בהליכים לפי הפקודה, עלולים לכבול שלא כדין את בית המשפט בבחינת הסעד הראוי וזאת למרות שלא היתה מחלוקת בכך שהצד הנפגע, אכן נפגע בכך שהצד השני הפר את אותו הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בידי בית המשפט בערכאה הראשונה.

במכלול הדברים, בדגש על התוצאה ולפיה לא נשללה מהמבקשים דרך פעולה משפטית אפשרית נוכח התנהלות מושב אוהד וכשיטתם, וכל שנקבע היה שלא נכון יהיה לברר את ההליך במסגרת המצומצמת לפי הפקודה, הרי שלא מצאתי הצדקה להתערבות ערעורית בהחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו. לפיכך אני מורה על דחיית הבקשה.

התובעת הגישה את התביעה באמצעות מיופה כוחה מר שלמה יצחק שהנו חבר אגודה במושב מיטב ומחזיק זכויות חכירה של נחלה חקלאית במושב.

על פי ההסכם, אסור לחבר אגודה להשכיר או להעביר זכויות שימוש בנחלה חקלאית ללא הסכמת הרשות והאגודה, והפרה של הוראה זו מקנה לרשות את האפשרות להשית קנס כספי על האגודה או לביטול הסכם המשבצת.

...

איני מקבלת טיעון זה. הסעיף עוסק בשותפים במקרקעין ולא הוכח שהגב' נפתלי היא שותפה בנחלה או שיש לה זכויות כלשהן בה. היא כלל לא צד בהליך זה. כמו כן, הטיעון אינו נכון מבחינה עובדתית.

לסיכום אני מורה לנתבעים לפנות ולסלק את ידם ממקרקעין הידועים כנחלה מס' 36 במושב מיטב ולהשיבם לידי התובעת כאשר הם נקיים ופנויים מכל בנוי, אדם וחפץ ולנקות כל פסולת שהושלכה בהם.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

רמ"י מבהירה כי העובדות העולות מתיק הרשות הוא כי מדובר במשק המהוה חלק ממשבצת חקלאית שהושכרה לסוכנות היהודית לא"י, במסגרת חוזה שכירות תלת צדדי, שבין הרשות המיישבת לבין מושב ****.

אין מדובר בתביעה שבמסגרתה בית המשפט לאחר פטירת המנוחים קובע מיהו הבן הממשיך ומה יהיה הקף הפצוי ליתר הילדים, אלא עסקינן בתביעה של חלק מבני המשפחה, שמטרתה להורות על ביטול הסכם מתנה שנערך בשלהי שנת 2003, כאשר רישום המתנה הושלם במהלך שנת 2004 והתביעה הוגשה 16 שנים לאחר השלמת רישום המתנה ולאחר פטירת המעניקים.

הטענה בדבר העברת הזכויות במשק, בהתאם לצוו הירושה גם בענין זה טוענים התובעים, בנקודות מסוימות בכתב התביעה, בדיונים, בסיכומים, כי המשק לטענתם צריך להוות חלק מעזבון ההורים המנוחים, כאשר מצופה היה שהתובעים שלפחות אחד מהם בעצמו בעליהן של זכויות ברשות במשק חקלאי, ידעו או יקבלו ייעוץ משפטי ממנו יוכלו להסיק כי טענה זו יש לדחות על הסף ומוטב לא להעלותה שכן המשק עצמו לא היה רשום מעולם "בבעלות" ההורים, אלא נרשמו לזכותם זכויות בר רשות, בהתאם להסכם התלת צדדי.

...

אינני מאמינה לגרסת התובעת 3, סבורני שהיא בחרה לזרוק לחלל האויר טיעונים שהיה נדמה לה שהיו יכולים לתמוך טענותיה מבלי שהיתה יכולה לבסס אותם.

בכל הכבוד סבורני שעצם העובדה שההורים המנוחים ידעו בחייהם לפעול להסדרת רישום זכויות, העברת זכויות ואף ביטול במקרה הצורך, אף בה יש ללמד כי לו היה נופל פגם בהסכם המשפחתי הוא הסכם המתנה שנחתם בין ההורים המנוחים לנתבעת 1, היו פועלים ההורים המנוחים או מי מהם עוד בחייהם ולראייה שלא פעלו כך והעסקה הושלמה כבר בשנת 2004.

מכל האמור והמקובץ לעיל, אני מוצאת לדחות את התביעה על כל רכיביה.