עפ"י כתב התביעה, פנה הנתבע לתובע, שהוא עו"ד העוסק בתחום הביטוח הלאומי, בבקשה לטפל בשמו בהגשת תביעת זכאות לתוספת תלויים עבור שני ילדים, ולקצבת נכות כללית לאשת הנתבע.
זאת ועוד, ההסכם אינו כולל הוראות באשר לאופן סיומו, אם יבוטל תוך כדי הטיפול, ואינו תוחם את ההיתקשרות בזמן.
והנקודה השלישית: משנקבע, שהתנאי לתשלום הוא השגת היעד של קצבת נכות כללית יציבה, ניתן היה לשקול את טענתו החלופית של התובע, כי יש לפסוק לו שכר זה מחמת שהנתבע עצר בעדו מלהמשיך לפעול, אולם כפי שכבר נכתב למעלה, ראשית: התובע עצמו אישר כי לא פעל למטרה זו כלל, כי לא לשם כך נשכר; ושנית: כי טענה מעין זו היתה מעוגנת בנוסח המקורי של ההסכם, בסעיף 1.2, אלא שדוקא סעיף זה נמחק על ידי התובע עצמו, ואין מנוס אלא לראותו כמי שויתר על זכות לטענה כזו, דהיינו: כמי שאיפשר לנתבע להפסיק את ההיתקשרות לפני השגת היעד, בלא לחוב בשכר עקב כך, כשיושג היעד בלא סיוע התובע.
...
ברם, נוכח הגדרת השירות המשפטי, וגם אם נקבל שחרף הגדרה זו הוסכם גם שהתובע יטפל בפן הביורוקרטי של קבלת תוספת התלויים, דומה שאין מנוס אלא להסיק, שאת הפסוקית יש לפרש כך: "עבור קבלת קצבת נכות כללית...", ולא "לאחר קבלת קצבת נכות כללית...".
שתי הפרשנויות אפשריות, אמנם, מבחינה לשונית, וגם מבחינה הגיונית (ניתן לסבור, כטענת התובע, שהמועד לתשלום נקבע לפי צפי ליכולת כלכלית של התובע, בעוד הסכום נקבע על פי השירות שניתן; וניתן גם לסבור, כטענת הנתבע, שהסכום לתשלום נקבע מחמת שזהו מקור התוספת להכנסה המגיעה, ועל כן יכול לשמש מפתח לתשלום, בעוד המועד לתשלום הוא השגת היעד הרלבנטי), אולם הראשונה מתיישבת יותר עם יתרת ההסכם, כפי שצויין.
נמצאנו למדים, אפוא, כי מכל אדני התביעה – לא עלה בידי התובע לבסס אפילו אחד, ומאחר שהם מצטברים זה על זה, הרי שבכל מקרה, לא נותר מהתביעה דבר, ואין מנוס אלא לדחותה.
תוצאה אופרטיבית
התביעה נדחית בזה.
מאחר שהנתבע מיוצג מכוח חוק הסיוע המשפטי, ולא נשא בעלויות ייצוגו, ומאחר שהתובע הסכים למתן רשות להתגונן תוך חיסכון בזמן שיפוטי, ולאחר מכן התאפשר לנתבע לתקן את כתב ההגנה, בלא לחייבו בהוצאות התובע, אני סבור שלאור מכלול הנסיבות, נכון יותר יהיה לא לחייב את התובע בהוצאות הנתבע, ועל כן איני עושה צו להוצאות.
