תביעה לביטול החלטת המוסד לביטוח לאומי בדבר אי זכאות לקצבת נכות כללית

בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת ב"ל 33989-12-18 לפני: כב' השופטת לובנא תלחמי סוידאן נציג ציבור (עובדים): מר שמעיה לוי נציג ציבור (מעסיקים): מר אליאס ג'טאס התובעת מינה רדייב הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד רולא חיידר דראושה פסק דין

בנסיבות העניין, משהנתבע החליט לבטל את יתרת חובה של התובעת במלואו, ניתן היה לצפות כי התובעת תסתפק באותה החלטה, ותסכים לבקשת הנתבע למחיקת ההליך, אך לצערנו התובעת עמדה על ניהול הליך ההוכחות תוך ששבה והעלתה טענה מופרכת בדבר אי קבלת גמלת הבטחת הכנסה "מעולם". באשר לגובה החוב וקיזוזו במשך השנים – מתעודת עובדת הציבור אשר הוגשה ביום 07/07/2022, ממסמך "פירוט תשלומים" - נ/4, ומעדות גב' עזרא לפנינו עולה התמונה הבאה: · בתקופה הרלוואנטית לתובענה ובזמן אמת התובעת קיבלה גמלאות הבטחת הכנסה בסך של 79,360 ₪ (העמודה השלישית בטבלה בתע"צ).

מכאן, הקיזוזים שפורטו במוצג נ/4 תחת העמודה "סה"כ חובות שקוזזו", ואשר מתייחסים לחודשים שלפני שנת 2012, אינם נוגעים לחוב מושא ההליך, ואף לא ייתכן שהקיזוז שבוצע בחודש 09/2002 (בסך של 4,482 ₪) יתייחס לחוב מושא התביעה אשר נוצר בהחלטות מאוחרות של הנתבע (מכתבי דחייה מיום 04/11/2004 ו- 19/04/2005, כפי שפורט בפסק הדין הקודם), וזאת בנגוד לדברי גב' עזרא בדיון מיום 10/01/2023, ולפיהן כל הקיזוזים שפורטו בנ/4 הם קזוזם בגין החוב מושא הליך זה. ממסמך נ/4, עולה כי בין החודשים 01/2012 עד 01/2014 (לא ברצף) – קוזז מקיצבת נכות כללית לה היתה זכאית התובעת סך של 17,138 ₪, וזאת בגין החוב מושא התביעה.

...

לאור המפורט לעיל אנו דוחים את כלל טענות התובעת, לרבות טענתה בדבר אי קבלת גמלת הבטחת הכנסה מעולם וכן הטענה בדבר היות החוב מושא ההליך "בדוי". אנו קובעים כי הנתבע הסביר היטב את גובה החוב ואופן קיזוזו לאורך השנים, זאת על אף הקושי שעלה בהצגת הנתונים, וזאת כנראה בשל השנים הרבות שחלפו מאז שהחוב נוצר והחל להתקזז ועד שהתובעת הגישה הליך זה. באשר לטענת הנתבע לפיה הואיל והתובעת בחרה להמשיך ולנהל הליך זה לאחר שהוועדה לבחינת חובות החליטה לבטל את יתרת חובה במלואה, הוא למעשה חוזר בו מאותה החלטה – דין הטענה להידחות, וטוב היה אילו הנתבע לא היה מעלה אותה.

כאמור, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, טוב היה אם הנתבע לא היה מעלה טענה זו, ומשהועלתה דינה להידחות ואנו קובעים כי החלטת הוועדה לבחינת חובות מיום 02/10/2022 שרירה וקיימת.

לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

בית דין איזורי לעבודה בירושלים ב"ל 43941-06-18 01 אוגוסט 2018 לפני: כב' השופט **** גולדברג המבקשת: גנאם עסב המשיב: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד אפרת לבנוני החלטה

המבקשת הגישה תביעה לקיצבת נכות כללית ושר"ם בחודש 9/17.

מסקנת הדברים הנה שגם אם המבקשת עברה לגור בענתאתה בשלב כלשהוא, הדבר לא נעשה לשם העתקת מרכז חייה לישראל אלא לצורך קבלת טיפולים רפואיים.

התביעה העיקרית הנה תביעה לביטול החלטת המשיב בדבר דחיית תביעת המבקשת לקיצבת נכות מחמת העדר תושבות.

עם זאת, כאמור, "התביעה" שיש להוכיחה, בהקשר של הזכאות לשירותי בריאות, עניינה במרכז חייו של התובע במועד הדרישה לקבלת טפול רפואי, ואפשר שיתקיים פער בין תוצאות ההליך העקרי בתיק זה לקיצבת נכות, לבין ההליך "הווירטואלי" להכרה במעמד המבקשת כתושבת ישראל בשנת 2018.

...

המערער טען כי הועדה קיימה דיון קצר, לא מקיף ולא עינייני, ובכלל זה לא התייחסה לתום ליבו במעמד הגשת התביעה; כי הועדה לא נימקה בפרוטוקול מדוע בחרה לבטל רק 60% מהחוב ולא את מלוא החוב; כי הועדה לא התייחסה לכך שהוא מפרנס יחיד לשש נפשות מקיצבת נכות כללית.

סעיפים 19 עד 20 לחוק הבטחת הכנסה קובעים כדלקמן: 19(א) לצורך קביעת הזכאות לגמלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי - (1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים; (2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שקום או של מומחה אחר, הכל לפי הענין; (3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש.

(ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי- מתן הגמלה.

סוף דבר - העירעור נדחה.

...

הכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, על פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.

על כן, בנסיבות העניין לא מצאנו שהוועדה פעלה שלא כראוי או שיש מקום להמיר את שיקול דעתה בזה שלנו.

סוף דבר - הערעור נדחה.

בהחלטת הנתבע מיום 17.7.2003 נשללה רטרואקטיבית זכאותה לקצבאות ילדים עבור שלושת ילדיה לשנים 1996-1999 וכתוצאה מכך נותר חוב על שמה בסך 21,283 ₪ שלימים הוגדל ועמד על סך של 25,483 ₪ חלקו של החוב בסך 13,972 ₪ קוזז מזכאות התובעת לקיצבת נכות כללית רטרואקטיבית החל מחודש 1.3.2016, והחל מחודש 9.2016 ועד 3.2018 קוזזה יתרת החוב בשיעור 10% מגובה הקצבה.

חובת הנתבע לקיים הליך של שימוע מעוגנת אף בפסיקת בתי הדין הארצי לעבודה אשר קבעה כי בטרם החלטת המוסד לשלול זכות לגימלה בטענה כי שולמה בטעות או שלא כדין – עליו לאפשר למבוטח מיצוי זכות הטיעון בקשר לכך ולאפשר למבוטח לשטוח את טענותיו טרם קבלת החלטה סופית (ראו: עב"ל 748/06 בני מסטר – המוסד לביטוח לאומי מיום 24.6.2008).

זאת בהתאם לסעיף 65 (ב) לחוק אשר אומר כי: " לא יראו ילד כנמצא בחוץ לארץ אם יצא מישראל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים". עוד עולה כי ההחלטה בדבר שלילה רטרואקטיבית של זכאות התובעת לקצבאות ילדים ויצירת חוב עקב כך, ניתנה ונשלחה כבר ביום 10.7.2003 לפי הכתובת שמסרה התובעת לביטוח לאומי.

מהאמור לעיל עולה כי התביעה שהוגשה בשנת 2018 לבית הדין היתיישנה זה מכבר, כאשר התובעת - אף שטענה שאינה זוכרת - הייתה מודעת לחוב במשך שנים אך לא פעלה למיצוי זכויותיה ולא עשתה דבר, אף שבקשת בעלה לביטול החוב בשנת 2005 נענתה בשלילה.

אעפ"כ, לא ניתן להיתעלם מהאמור לעיל, הן בעיניין מועד הגשת התביעה (ואי עידכון של המוסד לביטוח לאומי על יציאתה מהארץ, ועל שינוי כתובתה), והן בעיניין העדר כל מיסמך שהוא בדבר הטיפולים שעברה לטענתה בירדן, והטענה בדבר שהייה שם אך לתקופות קצרות.

...

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל - אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר: בנסיבות העניין, ולאור כל האמור לעיל – התביעה נדחית.

אל מול דברים אלו -הנתבע טוען כי הזכות להגיש תביעה בעקבות ההחלטה מיום 3.4.19 היתיישנה, עובר למועד הגשת התביעה ביום 12.5.20 ועל כן יש לדחותה על הסף.

באשר לטענת התובע בדבר אי ציון מספר זהותו של הנתבע בכתבי טענות, משיב הנתבע כי מדובר בטענה המחזקת את הסברה לפיה התובע מכלה זמנו בהתשת הנתבע שכן בעת שהתבקש התובע להציג הוכחה לפיה קיבל סרוב מלשכת ההוצאה לפועל כאשר ביקש לפתוח בהליך נגד הנתבע לא הצליח לעשות זאת ואף לא הצליח להראות כי קבע תור בלישכת ההוצאה לפועל, כך שטענתו לא נתמכה בראיות.

על דברים אלה חזר התובע גם בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת איצקוביץ' ביום 31.5.21, בו אמר כי הוא "מבקש לבטל את ההחלטה שהתקבלה בנגוד מפורש לסע' 208 א'] לחוק. המוסד לביטוח לאומי יצטרך להעביר את זה להחלטה בעיניין אי כושר". קביעת כושר הישתכרות נעשית בהתאם להוראות סעיף 209 לחוק הביטוח לאומי, עבור מבוטחים העומדים בתנאיו של סעיף 208 לחוק (כפי קביעתנו לעיל התובע עמד בתנאים אלו).

ואולם - הנתבע כבר נתן החלטתו בעיניין זה, כפי שפירט התובע ביום 12.5.2019, כאשר לדבריו פנה לפקידת התביעות וקביל הודעה בה נקבע כך "אנו מביאים לידיעתך, כי דחינו את תביעתך לקיצבת נכות כללית. הסיבה לדחייה היא כי לא איבדת עקב הליקוי 50% לפחות מכושרך להישתכר (החל מיום 01/08/2015)". התובע טוען, כאמור, כי מדובר בשינוי עילת דחייה על ידי פקידת התביעות המוכיח כי העילה אשר צוינה בהודעה מיום 2.4.2019 הנה שגויה.

...

בנסיבות אלו, אין כל סעד אשר ניתן להעניק לתובע בגין היעדר הרישום, כך שגם דינה של טענה זו להידחות.

לסיכום – התביעה נדחית.

שני הצדדים הלינו אחד על התנהלות השני בהליך וביקשו להשית הוצאות בגין התנהלות זו, נציין כי מצאנו פסול בהתנהלות שני הצדדים שכן התובע התעקש לקיים דיון הוכחות על תיק שנסוב כולו סביב שאלה משפטית גרידא, ואף התעקש להמשיך את הדיון בעניין לאחר שהסעד המבוקש על ידו כבר התייתר.