ביום 3.9.95 הוגש כתב תביעה נגד הנתבעת לבית משפט זה.
עקרי המחלוקת:
התובע טוען כי שהה באי כושר חלקי העולה על 25% במשך שנה, מ- 1/4/92 ועד 31/3/93, וכן כי נקבעו לו 10% נכות על ידי המל"ל בגין התאונה וקביעה זו מחייבת ולכן בהתאם לפוליסה יש לפצותו עבור תקופת אי הכושר החלקי - זמני או חלק יחסי ממנה, בנוסף לתקופת אי הכושר המלא וכן יש לפצותו עבור נכותו הצמיתה בשיעור של 10%.
בעקבות החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי במהלכה הסכימו הצדדים לבטל את החלטתי מיום 16/2/97 ולהתייחס להחלטה כאילו לא ניתנה ולפיכך טרם הכרעה, אני מתבקש להכריע בשאלת ההתיישנות ולעניננו ביחס לתחולתו של ס' 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958.
ביום 23.3.92 ערך ד"ר הירש חוות דעתו ובה המליץ על אישור תקופת אי כושר למבוטח במשך שלושה חודשים עד ליום 31.3.92 ובהתאם לה הכירה הנתבעת בתקופת אי הכושר של התובע עד ליום 31.3.92 בהתאם לתנאי הפוליסה ושילמה לתובע בגין תקופה זו תגמולי ביטוח בסך של 2,828 ש"ח.
ביום 1.4.93 סבל התובע מאוטם שריר הלב
ביום 27.6.93 (שנה ושישה חודשים לאחר הארוע) נתקבלה דרישה נוספת של התובע לתשלום תגמולי ביטוח בגין תקופה מיום 28.3.93 ועד ליום 30.4.93.
ובאופן דומה בפס"ד סעדה מלכה שאף הוא אוזכר לעיל קובע בית המשפט כי באופן רגיל "תשלומי הביניים משולמים הם מבלי לפגוע בכל זכות או טענה".
גם בת.א. 9585/95 ג'ורג'ית רג'א נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ניתנה החלטה בבית משפט השלום בנצרת הדוחה את התביעה מחמת היתיישנות.
ודוק, כי השיקולים העומדים בבסיס טענת ההתישנות ומצדיקים אותה, באים לידי ביטוי בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח אשר נועד לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות של תביעות לתגמולי ביטוח משבע שנים לשלוש, כאשר בהצעת החוק אף נאמר במפורש "תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח" ולכן אל לנו, ושומה עלינו להזהר מלשים את דבר המחוקק פלסתר בהתירנו חריגה מכך.
ג) היתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב הקביעה של מל"ל לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח גם את הצדדים לפוליסה זו."
...
בהחלטה זו ציינתי מפורשות כי אני מקבל את טענות המבקשת לענין המועד הקובע כיום ארוע התאונה, דהיינו 1.1.92 ובנסיבות אלה התביעה אכן התיישנה, אך לעומת זאת קיבלתי טענת המשיב לחלות סעיף 9 לחוק ההתיישנות ביחס לתכתובת שביניהם.
בעקבות החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי במהלכה הסכימו הצדדים לבטל את החלטתי מיום 16/2/97 ולהתייחס להחלטה כאילו לא ניתנה ולפיכך טרם הכרעה, אני מתבקש להכריע בשאלת ההתיישנות ולעניננו ביחס לתחולתו של ס' 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958.
הכרעה
לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, טענותיהם והאסמכתאות שהוגשו לעניין זה, מצאתי לנכון לאמץ את נימוקי הנתבעת המעלים טעם רב, בטיעוני התובע לא מצאתי מענה מניח את הדעת לטענותיה ולפיכך אני קובע כי במקרה דנן אין תחולה לסעיף 9 לחוק ההתישנות התשי"ח - 1958 ולפיכך חלה התיישנות על תביעת התובע.
כפי שעולה מהפסיקה אותה הציגה בפניי הנתבעת, אין לקבל טענה זו, בע"א 2047/94 (מחוזי חיפה) צים נ' בן שטרית (לא פורסם) ובה כתב כב' השופט ד"ר ד. ביין בעמ' 10 את הדברים הבאים:
"כדי שהודאה תשנה את המועד שממנו נמנית תקופת ההתיישנות היא צריכה להיות ברורה וחד משמעית, ומבטאת את רצונו החופשי של עושה ההודאה. החד משמעיות של ההודאה מושגת על ידי הדרישה הנקובה בסעיף 9 שהיא נעשית בכתב או בפני בית המשפט. ובהודאה בעל פה מחוץ לכותלי ביתה משפט - לא סגי, ובוודאי שזהו הדין בשתיקה בעלמא."
נוסף לכך טוענת הנתבעת, וסבורני כי בצדק, לאי התקיימות התנאי האחרון, דהיינו כי בענייננו לא היתה הודאה ביסודות החיוניים לקיומה של הזכות וזאת משום שהיא כופרת גם היום בקיומו של קשר סיבתי והיות וזה חיוני לביסוס זכאותו של התובע, הרי שלא ניתן ללמוד על "הודאה בזכות" של התובע על פי הפוליסה ללא הודאה בקשר הסיבתי.
הסיפא של סעיף 9 מפרט "ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה...." וכאמור טוען התובע בתמצית כי חילופי המסמכים על פי דרישה בין הצדדים ובמיוחד התשלום ע"ח לתובע מקיימים תנאי זה.
סבורני, כי גם בנקודה זו אין לקבל את טענות התובע, ולקבוע כי התקיים התנאי וזאת בשל הטעמים הבאים:
חילופי המסמכים בין הצדדים אשר נבעו מרצונה של הנתבעת לקבל פרטים נוספים אודות טענות התובע (למשל לעניין הוס"ר) נועדו לשם חקירת התביעה על ידי הנתבעת ואף לצורך ניהול משא ומתן לפשרה בין הצדדים.
על פי פרשנות זו של הפוליסה, אף כי נכונה טענת התובע כי קביעת המל"ל בשיעור של 10% בעקרון תחייב את הנתבעת, בהתאם לאמור בסעיף 6(ג) "...תחייב הקביעה של מל"ל לגבי שיעור נכותו...", אולם זאת יקרה רק במצב שבו תהיה תחולה לפוליסה, דהיינו האירוע שבשלו נקבעה
הנכות במל"ל יוכר כ"אירוע ביטוחי", ותחול לגבי שיעור הנכות בלבד, וסבורני שאין זהו מצב הדברים בעניינו.
איני מקבל את קביעת המוסד לביטוח לאומי, אשר בלא סיבה זיכה את מר הרשקוביץ בנכות בגין קרע בשריר הביצפס וזאת מחמת הספק.
"
בעדותו בפניי, טען ד"ר וייס כי למסקנה לגבי היעדר הקשר הסיבתי הגיע על ידי צירוף שני נתונים מרכזיים, האחד היעדרו של תיעוד רפואי לגביו בסמוך לתאונה, ומכאן האיחור הרב באבחנה והשני חוסר הסבירות לקרע בשריר הביצפס במהלך תאונה וזאת בשל המנגנון של קרע כזה שהינו כפי שהעיד בעמ' 2 לפרוטוקול "שריר הביצפס הם שניים שחוברים לשריר אחד והפעלתו היא בהרמת משהו כסד, לא יתכן שבתאונה אנו נפעיל את הביצפס משום שהבלימה היא הפעלה של השריר השני. מבחינה אינסטנקטיבית בתאונה - הפעולה היא הפעלה של תנועה הפוכה ולא זו שהיתה במקרה שלנו."
באשר לגורם הראשון, הוברר במהלך חקירתו הנגדית של ד"ר וייס כי הדבר נבע מחוסר אינפורמציה, משום שבפניו לא עמדה שום תעודה שמציינת קרע עד לוועדה של המל"ל ואילו ב"כ התובע הציג בפניו תעודות מיום 19.3.92 ומיום 10.7.92 אשר לא היו בפניו בעת כתיבת חוות הדעת ומציינות קרע בשריר.
לפיכך, והיות שמצאתי את עדותו של ד"ר וייס כאמינה והגיונית ולפיכך אין לי מנוס אלא מלהגיע למסקנה כי לא הוכח בפניי קשר סיבתי בין התאונה נשוא תביעה זו לבין הקרע בשריר הביצפס.
סוף דבר
התביעה נדחית מחמת התיישנות והיתה נדחית מחמת העדר קשר סיבתי.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ש"ח + מע"מ כחוק.
