תביעה לביטול החלטת אי-תושבות לעניין ביטוח לאומי

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 20138-10-17 ניתן היום 16 באפריל 2018 היבה אבו פרחה המערערת המוסד לביטוח לאומי המשיב בפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופט אילן סופר נציגת ציבור (עובדים) גב' מיכל בירון בן גרא, נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים ב"כ המערערת עו"ד סופי טיקוצקי ב"כ המשיב עו"ד דוד דיין פסק דין

המערערת ובעלה הגישו תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד לבטל את תושבותם וכן בעיניין דחיית תביעתם לקיצבת ילדים.

עדותו של נציג המשיב מר חאדר קובה על נוהלי העבודה ובהם החובה לקבל כל מיסמך של פונים גם אם אינם תושבים הייתה מהימנה, לא נסתרה והתיישבה עם המציאות.

לעניין זה קביעת בית הדין הייתה מבוססת גם על היתרשמות מהעדויות.

...

הכרעה לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית הרלוונטית, ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991.

בעניין זה יש גם להוסיף כי בית הדין מצא כי אין די בעדות המערערת ובעלה כדי להראות שהתביעה סורבה ע"י פקידי הסניף וזאת ללא כל ראיה אובייקטיבית נוספת.

סוף דבר לאור האמור, הערעור נדחה.

בהליך זה עותר התובע לביטול חובו לביטוח הלאומי כיוון שלטענתו אין לראותו כתושב ישראל החל מאוגוסט 2008.

זאת שוב "לאחר בדיקת השגתך". בהמשך להצהרת התובע במסגרת 'שאלון תושבות' נקבע ביום 20.12.2015 כי התובע הנו תושב ישראל החל מיום 15.7.63, לאור הנימוק הבא: "האשה נימצאת בחו"ל כעובדת שכירה אצל מעסיק ישראלי ולכן יש לראות גם את הבעל תושב". בעקבות החלטת הנתבע מיום 25.6.15, אשר קבעה כי התובע תושב מיום לידתו, נוצר לתובע חוב בגין התקופה בה לא שילם דמי ביטוח לאומי.

באשר לנטל הראיה בתביעת תושבות פסק בית הדין הארצי באותו עניין כי: "הנטל נקבע לפי המצב עובר לתקופה הנתבעת. במקרה בו לפני התקופה הרלבנטית, התובע היה תושב ישראלי הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות שהתובע העתיק את מרכז חייו מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית (עב"ל (ארצי) 470/08 עליאן אינאס – המוסד לביטוח לאומי (18.8.09); עב"ל (ארצי) 113/10 סלאמה עאישה – המוסד לביטוח לאומי (8.5.11).

אשר לשאלה אם יש לזהות בהכרח בין תושבותם של בני הזוג, לאור הטענה שהעלה המוסד ביחס לתושבות רעייתו על בסיס שאלון התושבות שמילאה ביום 30.5.2016 (נ/6) נאמר כך. ראשית, כבר נקבע כי באופן עיקרוני אין תושבותו של אחד מבני הזוג מחייבת קביעה זהה גם לגבי תושבותו של בן הזוג האחר (ראו דיון בשאלת תושבות רעיית מבוטח לצורך הקביעה האם זכאי המבוטח לתוספת קצבת זקנה בגינה, באופן היוצא מנקודת הנחה בה אחד מבני הזוג ייחשב כתושב בעוד השני לא ייחשב כך, והכל בהתאם למכלול הנסיבות שהוכחה בעיניינו באשר למירב הזיקות בעב"ל (ארצי) 28253-02-12 שמואל שפינט נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.6.2013).

...

נכון הדבר כי חלק ניכר מהמסמכים הרבים שצירף התובע צורפו רק בשלב הגשת הסיכומים מטעמו, אך מצאנו לקבלם וליתן להם תוקף, שעה שהתובע ייצג את עצמו בהליך וכאשר המוסד לא הגיש כל בקשה בעניין זה, זולת טענה שהעלה בסיכומיו כי אין לתת לאלו משקל רב (כאשר בזמן הדיון הבהיר בית הדין כי שמוּרה למוסד הזכות להגיש כל בקשה לאחר שיתקבלו המסמכים הנוספים, אותם ביקש התובע להגיש בדיון).

סוף דבר שוכנענו כי מארג הראיות בהליך מחייב את המסקנה לפיה אין לראות בתובע כתושב ישראל בתקופה הארוכה בה התגורר בצ'כיה וכי שהותו שם הייתה ועודנה שלא לצורך מוגדר וארעי אלא שהות שיש בה העתקת מרכז חייו (ראו עניין טייץ שאוזכר לעיל וכן דב"ע (ארצי) מא/0-65 כמיליא חורי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 304).

התביעה מתקבלת באופן לפיו נקבע כי התובע איננו במעמד של תושב ישראל מיום מאוגוסט 2008.

בית דין איזורי לעבודה בירושלים ב"ל 43941-06-18 01 אוגוסט 2018 לפני: כב' השופט **** גולדברג המבקשת: גנאם עסב המשיב: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד אפרת לבנוני החלטה

בדו"ח החקירה נכתב כי המבקשת מתגוררת בעיזרייה מחוץ לתחום מיום נישואיה וכפי הנראה מאז שחלתתה בסרטן בחודש 5/2017, היא מגיעה לישון בביתו של אחיה מראד בשכונת השלום, אך לא נימצאו בו חפצים אישיים ובגדים שיעידו על מגורים קבועים של המבקשת בבית זה. ביום 25.4.18 נדחתה תביעת התובעת בנימוק שאינה תושבת ישראל.

התביעה העיקרית הנה תביעה לביטול החלטת המשיב בדבר דחיית תביעת המבקשת לקיצבת נכות מחמת העדר תושבות.

עם זאת, כאמור, "התביעה" שיש להוכיחה, בהקשר של הזכאות לשירותי בריאות, עניינה במרכז חייו של התובע במועד הדרישה לקבלת טפול רפואי, ואפשר שיתקיים פער בין תוצאות ההליך העקרי בתיק זה לקיצבת נכות, לבין ההליך "הווירטואלי" להכרה במעמד המבקשת כתושבת ישראל בשנת 2018.

...

השופט רועי פוליאק ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט **** גולדברג ונציגי הציבור מר רמי אלקנה ומר אליעזר קלאי; ב"ל 47074-11-14), בו נדחתה תביעת המערערים לביטול החלטת המוסד לשלול את תושבותם בגין התקופה שהחל מיום 1.10.2001 ועד ליום 30.4.2013.

הפסקת התושבות נומקה בכל אחד מהמכתבים בעובדה לפיה "אינך מתגורר בתחום מדינת ישראל בתקופה זו". במכתבים צוין כי המערערים רשאים לערער על הקביעה בתוך 45 ימים ממועד קבלת המכתבים ולהמציא הוכחות לעניין תושבותם, שאם לא כן יקבל האמור במכתבים תוקף של החלטה סופית (להלן – ההחלטה).

"החוק אינו מגדיר מיהו תושב, אלא מיהו אינו תושב. נקודת המוצא היא כי תושבות נבחנת על פי מירב הזיקות ... למקום המגורים משקל מיוחד, משכך, וככלל, מי שמתגורר מחוץ לישראל – לא יוכל להיות מוכר כתושב בה" (עב"ל (ארצי) 49811-05-19 חאמד – המוסד לביטוח לאומי.

משאין חולק, לפי ההחלטה על שלילת התושבות וחזית המחלוקת בהליך, כי המערערים היו תושבי ישראל עד לשנת 2001 (והמערערת היא אף אזרחית ישראלית), נטל ההוכחה והשכנוע בסוגית התושבות יקבע על פי המצב הקודם לתקופה שבמחלוקת: "אם לפני התקופה הרלבנטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית" )עב"ל (ארצי) 470/08 אינאס - המוסד לביטוח לאומי (18.8.2009)).

...

המוסד טען ב"כתב הגנה ובקשה לסילוק על הסף" שהגיש, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות נוכח עיתוי הגשת התביעה.

משלא נטען כי מרכז חייהם של ההורים אינו בישראל (ועל פני הדברים הוא באופן מובהק בישראל, כעולה מתצהיר המערער שלא נסתר לעניין זה), דין ערעורם של ההורים להתקבל.

בנסיבות אלה, ומשהדיון סב על החלטה שונה מההחלטה בעניינו של הבן, מצאנו לנכון להחזיר את הדיון בעניינו לבית הדין האזורי, בכפוף להודעת הבן בתוך 30 ימים מיום מתן פסק דיננו כי הוא עומד על טענותיו.

סוף דבר – ערעור ההורים מתקבל וההחלטה על שלילת התושבות מתבטלת בזה.

לפנינו תביעתה של אל.בי.אם. יהלומים בע"מ (להלן - התובעת) כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן - הנתבע), במסגרתה נקבע כי אין להשיב לתובעת תשלומים בגין דמי ביטוח ודמי בריאות (להלן - דמי ביטוח), אשר שילמה ביתר בשנים 2011-2003 (להלן – השנים שבמחלוקת), וזאת בשל היתיישנות.

יחד עם זאת, בע"א 5008/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל (נבו 06.12.2018)(להלן – עניין מד"א), נקבע כי על תביעות מכוח סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי יש להחיל את הוראות חוק ההתיישנות: "...בתביעות מכוח סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי להחזר דמי ביטוח, התכלית הסוציאלית ביסודו של חוק הביטוח הלאומי אינה קיימת. תכליתו של הסעיף אחת היא – לאפשר למבוטחים לתבוע את המוסד בגין כספים שנגבו מהם ביתר על ידו. מדובר, הלכה למעשה, בתביעה כספית גרידא להשבת כספים ששולמו או נגבו ביתר. על כן, לגבי דידי, יש להחיל על תביעות מכוחו את הוראות חוק ההתיישנות, לרבות תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק זה. יפים לענייננו דבריו של השופט (כתארו אז) מ' חשין בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש – משרד האוצר מדינת ישראל נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 329-328 (2001):

הנתבע צירף תעוד של שיחת טלפון יזומה של פקיד הנתבע עם רו"ח של התובעת מתאריך 6.3.07, בה הוסבר שהתובע אינו מופיע כתושב במערכת: "כותרת: בוצעה שיחת טלפון יזומה ע"י פקיד סניף. פרוט: שוחחתי עם רו"ח ערן והסברתי לו שאינו מופיע תושב במערכת..". בהקשר זה, טוענת התובעת כי בהודעת פקס ששלח רו"ח מטעם התובעת בתאריך 13.3.07 נכתב כי מר יגודייב אינו נמצא בישראל ולכן התובעת מבקשת לבטל הגדרתו כתושב.

על כן, טוענת התובעת כי הנתבע לא הודיע במפורש בהודעה חוזרת כי מר יגודייב איננו תושב, על בסיסה הייתה התובעת מבקשת החזרי דמי ביטוח.

...

משכך, טענה זו דינה להידחות.

לסיכום, בשים לב לכך שהתביעה הינה תביעה כספית גרידא, ומשלא הוכח כי מתקיים חריג מבין החריגים לחוק ההתיישנות או כי התובעת הופלתה לרעה או כי הנתבע התנהל באופן פסול, התוצאה הינה כי תביעת התובעת לקבלת החזר דמי ביטוח שנוכו ביתר לוקה בהתיישנות מהותית.

סוף דבר דין התביעה להידחות.